(שם הסרט במקור: A Man of Integrity)
החיים קשים ואחרי זה מתים.
"אדם של יושרה", סרט מאיראן, הוא סרט מאוד מרשים. תעזבו רגע את העניין הזה של איך הוא בכלל עשה סרט כזה. סרט שמבקר את השלטון בצורה כל כך בוטה. הסרט הזה מאוד מרשים גם בלי העניין הזה. ועדיין, יצאתי קצת לא מסופק.
שני דברים עיקריים מחזיקים את הסרט הזה בחיים: העקשנות שלו, והמשחק. מוחמד רסולוף מחזיק כאן קצב איטי, סרט שמצד אחד קורים בו הרבה דברים, אבל הוא אף פעם לא מאבד את השקט שלו. העקשנות שלו להמשיך קדימה למרות הדברים האיומים והנוראים שקורים בו היא גורם להערכה כלפי הדמות הראשית, וכלפי הסרט עצמו. הוא לעולם לא יוצא מדעתו, לא צועק, לא מתפרע, אלא רק מקבל עוד ועוד מכות, צובר עוד ועוד תסכול, וממשיך לתכנן את החיים שלו קדימה. בשלוות נפש שנשמרת למרות התנאים הקשים עד בלתי אפשריים.
והשחקן הראשי מגלם בגופו את כל זה. הוא נושם בכבדות, מראה איך כל התסכול נצבר, איך הוא מקבל מכה אחרי מכה אחרי מכה, נופל וקם, ושוב ושוב במשך שעתיים. הוא מקפיד לא להיכנס להסטריה, לא לצעוק, הכל במתינות, ועם זאת, הוא לגמרי לוקח אותי אל תוך נשמתו הפצועה, שמקבלת עוד ועוד מכות ככל שהסרט מתקדם.
אבל זו גם הבעיה שלי עם הסרט: כי באיזשהו מקום הוא הופך להיות ויה דולורוזה ללא נחמה, והסרט הופך להיות סוג של דידקטי: השלטון האיראני אשם! ההיצמדות לדת המוסלמית בצורה כל כך קנאית משחיתה! מרקיבה את הנשמה, גורמת למעשים איומים! הדבר ניכר בעיקר בסיפורי המשנה (הילדה הלא מוסלמית בבי"ס), ובעצם כבר בהתחלת הסרט, כשבביתו של הגיבור נעשה חיפוש ללא סיבה מיוחדת. מטעם המסגד, נאמר לו, אבל ללא כוונה מיוחדת. ובכלל, ההתנכלויות של המשפחה המיוחסת לגיבור הסרט הן לא על בסיס קונקרטי כלשהו. מוזכר בחטף שהם רוצים את האדמה שלו, אבל זה לא מהווה אישיו בסרט. אין מספיק ספיציפיקציה לסיבה להתנכלויות של בעלי הכוח לגיבור הסרט, ומכאן שזה הופך את כל הסרט לדידקטי. המוסלמים שבשלטון הם אנשים רעים ומושחתים, וזהו. זה ככה. כמו סרט על חרדים בירושלים שחומדים שטח מסוים. למה? כי הם חרדים. זה למה. לא מספיק מנומק.
אז כן, זה סרט מרשים מאוד, עקשני, אבל דידקטי מדי, מונע משנאה לפלג מסוים, ולא מספיק אמפטי לאנשים.
איתן ווייץ
עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
מודעות פרסומת
