שני דברים עיקריים מחזיקים את הסרט הזה בחיים: העקשנות שלו, והמשחק. מוחמד רסולוף מחזיק כאן קצב איטי, סרט שמצד אחד קורים בו הרבה דברים, אבל הוא אף פעם לא מאבד את השקט שלו. העקשנות שלו להמשיך קדימה למרות הדברים האיומים והנוראים שקורים בו היא גורם להערכה כלפי הדמות הראשית, וכלפי הסרט עצמו. הוא לעולם לא יוצא מדעתו, לא צועק, לא מתפרע, אלא רק מקבל עוד ועוד מכות, צובר עוד ועוד תסכול, וממשיך לתכנן את החיים שלו קדימה. בשלוות נפש שנשמרת למרות התנאים הקשים עד בלתי אפשריים.