פסטיבל ירושלים 2017: נפש עדינה

(שם הסרט במקור: Krotkaya)

אולי רוברט מקי צדק. Wow Them in the End. "נפש עדינה" הוא סרט של שעתיים וחצי. השעתיים הראשונות די נודניקיות, ואפילו קצת מעייפות. חצי השעה האחרונה של "נפש עדינה" היא לא מהעולם הזה. ולא משנה מה עברתי בשעתיים הראשונות, אני יוצא מהאולם די בהלם.

כי הביקורת של סרגיי לוזניצה כאן היא לא רק נגד השלטון הרוסי. זו כבר כמעט קלישאה לומר שהאנשים שיושבים בחלונות הגבוהים שם, או אלו שמקורבים אליהם, הם אנשים חסרי לב, אינטרסנטים, חסרי אמפטיה לאדם הפשוט. זה לא מה שחדש בסרט הזה. סרגיי לוזניצה מפנה הפעם את האצבע המאשימה העיקרית אל העם הרוסי. העם שנדחף בכוח, באלימות, לכל מקום. העם שמכניס את עצמו אל המרחב הפרטי של האדם הקטן, ולא ממש רוצה לעזוב. אבל העם הזה, למרות שהוא מודע לסוג של הקלישאה הזו בדבר טבעו של השלטון וטבעם של האנשים שנמצאים בשלטון – כל אלו ידועים, ועדיין, העם הרוסי עוצם את עיניו מלראות, לא פועל כדי לשנות את רוע הגזירה (כפי שניתן לראות בשוט האחרון והמדהים של הסרט).

קרה לכם פעם שישבתם בתחנת אוטובוס או בתור לקופת חולים, ומישהו, סתם מישהו, התיישב לידכם והתחיל לדבר אתכם? וכל מה שאתם רוצים הוא בעצם טיפת שקט, ושהאדיוט המצוי הזה יסתום את הפה כבר, אבל אתם בעצם מנומסים מדי, אז אתם פשוט שותקים, או לחלופין מהנהנים במבוכה, מחכים שיבוא תורכם ותוכלו להשתחרר מהנודניק הזה. כל השעתיים הראשונות של "נפש עדינה" הן סוג של שחזור של וריאציות על הסיטואציה הזו.

כי הנה גיבורת הסרט עולה על אוטובוס. והוא מלא למדי. אנשים עומדים. בידה של האשה ארגז גדול, וכבר נמצאת מי שתתלונן על כך שבאוטובוס מלא מישהי מעזה להביא ארגז גדול. ויש מי שעונה לה. סצינה אולי משעשעת, אבל גם כזו שמפרה את השקט של מי שרק רוצה להגיע הביתה. ואח"כ היא בתור לדואר. ומישהו מתחיל לשאול אותה שאלות פרטיות, "רק בשביל לעזור". ואח"כ היא ברכבת, ומישהו מתחיל לשיר שירי הלל לצבא הרוסי, ויש לו גם קהל. רק האשה, גיבורת הסיפור, נמצאת בספסל ליד, מבקשת לעצמה רגע מנוחה, רגע להתערסל בתוך היגון שלה. אבל העם הרוסי לא נותן מנוחה, נכנס אל מתחת לעור בצורה מעצבנת.

אבל כל ההרפתקאות שהגברת הזו עוברת לא מכינות אותי למה שקורה במערכה האחרונה של הסרט. כי עד כאן הסרט היה נטוע בריאליזם. מכאן הסרט עובר לחלום. או יותר נכון, סיוט. בהדרגה, מבלי לסמן לנו את המעבר, מבלי לומר: מעכשיו זה חלום, לאט לאט המימד סוריאליסטי משתלט על הסרט. הסצינה המתגלית לנגד עינינו (ועיניה של הגיבורה) היא סוג של שילוב בין העיצוב והאכזריות של סטנלי קובריק לבין הלעג שבסרטיו של דושאן מקבייב. סיקוונס ארוך ומדהים למדי, שייגמר באסון.  באיזשהו שלב מתגנבת ההכרה שזהו רק חלום, אבל חלום מוחשי מאוד. מפחיד, כואב, אכזרי, וגם משעשע. ואז היא מתעוררת מחלום, או שלא. והעם הרוסי מסתכל. האנשים רואים את התמונות, שומעים את זעקות הכאב, ושותקים. לא מתערבים.

לעומת כל המלל המעיק שבשעתיים הראשונות של הסרט, השוט האחרון של הסרט שקט, ובזה כוחו. כל הנודניקיות המכבידה של המלל הכל כך רב המפוזר בהתחלה מתגמדת אל מול השקט המאיים כל כך.

החלק האחרון של הסרט מאוד מרשים, והיה יכול לעמוד בפני עצמו כסוג של סרט קצר מבריק. השעתיים הראשונות של הסרט ארוכות מדי, מנדנדות מדי, חוזרות על עצמן יותר מדי. סרט מדהים למדי, בגלל הסוף שלו, אבל צריך סבלנות כדי להגיע אליו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s