פסטיבל ירושלים 2017: פיגומים

והנה מגיע לו הסרט הזה. הסרט האלמוני שמגיע מלמטה, מתחת לרדאר, מבלי שבכלל חשבנו, ומתחיל לצבור מחמאות. וביקורות משבחות. וחוזי הפצה בינלאומיים. והנה הוא גם זוכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים. אז על מה כל המהומה?

"פיגומים", לטעמי, הוא אכן סרט מרשים מאוד, אבל אני לא בטוח שדווקא לו הייתי נותן את הפרס. יש ב"פיגומים" שמירה על אמינות גבוהה, צילום של המציאות בצורה מאוד קרובה, מרתקת. אשר לקס, בתפקיד הראשי, הוא בחור צעיר ואימפולסיבי. נדלק ברגע. אבל המינון של הזעם הגיוני. יש בלקס עירוב מסקרן בין אנושיות חמה, תבונה אינסטינקטיבית, לבין פתיל קצר וחוסר סבלנות. זה וגם זה חי בתוך הדמות הראשית, והאיזון שלקס מוצא בדמות הזו מדויק בצורה שמקרבת אותי מהר מאוד לאדם הזה שבמרכז הסרט. גם יעקב כהן בתפקיד אבא שלו הוא איש קשה, מחמיר, אבל לא בהגזמה. וכך גם כל הנערים והנערות בביה"ס שבו לומד לקס.

ויש גם מורה. והסרט הזה יודע לא ליפול למלכודת הנדושה של "מורה אידאליסט מגיע לביה"ס דפוק ומראה למוכי הגורל את האור". עמי סמולרצ'יק בתפקיד המורה ניגש לעניין, אבל יודע גם להקשיב לנערים, לא להיצמד בצורה דתית לחומר הלימוד, כמו מורים אחרים, אלא לדעת לעשות הפסקה ולדבר עם התלמידים בגובה העיניים על החיים שלהם. ושלו.

אבל, עם כל הבימוי השקט והבטוח בעצמו, ועם כל המשחק המרשים, עדיין לא מצאתי בסרט הזה את התשוקה. את הדבר הזה שהניע את הבמאי לצאת לפרויקט הזה. מה היה הגפרור שהצית את הרצון לעשות סרט קולנוע על מציאות קשה. כי אין כאן כמעט סיפור. והאירוע המרכזי בסרט הזה, האירוע שהופך את כל עולמו של אשר, האירוע הזה מגיע רק אחרי חצי סרט. וגם אז, הסרט נמנע מדרמטיות. גם ברגעים שצריך לצעוק, לבכות, להתעצבן, ליצור סצינה אמוציונלית, גם אז הסרט מגיע לשם, ומיד חותך. לא מאפשר לי להתפרק רגשית. זה לא הקטע של הסרט הזה.

כי יש כאן מורה שמאוד חשוב לדמות הראשית. ויש כמה סימני שאלה: למה המורה עשה את שעשה? האם היה זה הפתק של התלמיד שהניע אותו לכיוון הזה? ומה המקום של האשה בתוך זה? (קרן ברגר, בתפקיד פצפון, שבו היא עושה את המיטב שהיא יכולה). הסרט הזה, עם כל ההערכה שלי אליו, לא פותר את השאלות. כמעט לא מתעסק בשאלות. הרי גם בעימות האמוציונלי הכמעט יחיד בסרט, בין האשה לבין התלמיד (איפה שמעת את המשפט הזה? היא שואלת אותו) – הרי גם אז הסצינה נחתכת ולא מגיעה למימוש. אין קתרזיס בסרט. כי אין כמעט סיפור. וגם מסצינות השיא שיש הבמאי בורח, וחותך מבלי למצות את הרגש.

יש ב"פיגומים" בעיקר תיאור מצב, והחלק הזה עשוי בכשרון רב, ובצורה מרשימה מאוד. אבל יש משהו בסרט הזה שמונע ממנו לעלות קומה, להיות הסרט הגדול שהוא היה יכול להיות. כי אני לא ממש מבין מה הוא רצה להגיד. אולי הוא רצה ללמד אותי לשאול שאלות, ופחות מעניינת אותו התשובות (אני אומר את זה, כי שם הסרט נגמר). אולי הסרט הזה מבקר את מערכת החינוך, שכל כך מקפידה על הפרטים של חומר הלימוד, עד כדי כך שהיא מפספסת את אלו שלומדים (ראו סצינת מבחן הבגרות). אולי הסרט מדבר על אמנות מול מציאות, ואם זה כך, "פיגומים" רק מרפרף על הנושא, ולא מתרכז בו. אבל כל אלו הם רק "אולי". בניגוד ל"מוטלים בספק", הסרט הזה מגיע מבפנים, ויודע לצלם מצב בצורה מרתקת, אבל חסר לסרט הזה פוקוס רגשי ורעיוני שיעלה אותו קומה.

"פיגומים" הוא סרט מרשים,  אבל נדמה לי שאם לא היה מדובר בסרט ביכורים, הוא לא היה זוכה לפרס הסרט הטוב בפסטיבל השנה. כי כן, הוא לא רע בכלל, ויש בו לא מעט דברים להעריך, אבל יש טובים ממנו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s