הצד האחר של התקווה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Toivon tuolla puolen)

מאז שהסרט הזה הוקרן בפסטיבל ברלין בתחילת השנה, אני קורא תשבוחות וביקורות אוהבות על החדש הזה של קארוסמקי, כמו גם וריאציות על המשפט: סרט דומה לקודמיו של אותו במאי, כך שאם אתה אוהב את הסגנון של אקי קארוסמקי, סביר להניח שתאהב גם את החדש שלו. אני, שאוהב את רוב סרטיו של הבמאי הזה ואת הסגנון שלו, אוהב גם את הסרט החדש הזה, אבל חושב שיש כאן משהו קצת שונה מהסגנון הרגיל שלו.

כי כן, גם כאן מדובר בקומדיה (או סוג של קומדיה) על נושא רציני. וגם כאן סגנונו הידוע של הבמאי הפיני הזה בא לידי ביטוי. גם כאן האנשים מדברים בפנים חתומות, במשפטים קצרים, בטון מתכתי. גם כאן הסרט צבעוני מאוד. גם כאן קורים הרבה דברים בזמן מסך קצר יחסית. וגם כאן קארוסמקי נותן מקום נרחב למוסיקה, שהיא סוג של שילוב בלתי אפשרי בין רוק סיקסטיז לבין מוסיקת עם פינית (מה שזה לא יהיה).

אבל נדמה לי שקארוסמקי הפעם מגיע לעבודה מרוכך יותר. אנושי יותר. מחויב יותר לאנשים, ופחות לסגנון של הסרט שמתאר את אותם אנשים. כי, למשל השחקן הראשי. שרוואן חאג'י. מצד אחד הוא אכן מדבר בפנים חתומות, אבל כל גופו כל הזמן מראה שיש הרבה מתחת לפני השטח. רגשות שעומדים כל הזמן להתפוצץ, אבל הם עצורים שם בכוח. וקארוסמקי הפעם מספר שני סיפורים שונים שנפגשים רק בחלק השני של הסרט, אבל העריכה הפעם איטית יותר, רגועה יותר. עם זמן מסך של שעה וארבעים דקות, זהו סרטו העלילתי הארוך ביותר של הבמאי הזה, שמביים כבר קרוב ל-30 שנה. קארוסמקי הפעם לא רץ לשום מקום, והסרט יודע לתת את הזמן לכל אחת מהדמויות עד בערך לקו מחצית הסרט, שם סיפוריהם ייפגשו.

אמנם יש כאן חומר לסרט מלודמרטי קורע לב, וקארוסמקי נאמן לסגנון הותיק שלו, והוא לא נופל למלכודת הזו. סיפורו של הגבר הפיני היה יכול להשתלב בכל אחד מסרטיו הקודמים של הבמאי הזה (שימו לב, למשל, לסצינת הפרידה מבת הזוג שלו בתחילת הסרט. ללא מילים, זוהי סצינה קלאסית לבמאי הזה), אבל יש כאן הבנה אינטואטיבית למצבו של הפליט, אהבה לאדם שנמצא במצב קשה, ורצון לעזור. הפינים, לפי קארוסמקי בסרט הזה, הם אולי עם טיפש, אבל עם לב טוב (הבנה שנפגמת בעיניי עם האפילוג של הסרט. יש כאן סגירה יפה לסיפור האחות, אבל אז הסרט ממשיך לעוד כמה דקות של אפילוג, והסרט מסתיים בסוג של לימבו שמוציא את הסרט קצת מאיזון לטעמי).

כך שקארוסמקי הפעם מביים סרט שמצד אחד משתמש בסגנון הכל כך מוכר ואהוב שלו, אבל גם מפתח את אותו סגנון, עושה לו התאמות ושינויים שמוסיפות לו הרבה לב ורגש, למרות שהוא כאילו נמנע מהפגנת רגש (ושימו לב גם להופעת האורח המלבבת של קאטי אוטינן, שהיתה שחקניתו הקבועה של קארוסמקי בסרטיו המוקדמים. אוטינן באה לבקר כאן לסצינה קצרצרה עם שיניים בלתי אפשריות). סרט יפהפה, הסרט הזה, ואם אתם לא מכירים סרטים של המאסטר הזה מפינלנד, "הצד האחר של התקווה" הוא מקום טוב להתחיל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s