דנקירק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dunkirk)

אז זה האלהים החדש של הקולנוע. הסרט שסוחף את כולם לחמישה כוכבים. פסטיבל ירושלים קצת עיכב אותי, אבל גם אני הגעתי לסרט הזה. ראיתי בעבר סרטים של כריסטופר נולאן. כן, גם אני חושב שהוא במאי משובח. ובהחלט סיקרן אותי סרטו החדש. ועם ההתלהבות הביקורתית העצומה, הסקרנות אף גברה. ועכשיו אפילו מדברים על זה שהסרט הזה יביא אוסקר לנולאן, סוף סוף.

אז הנה מה שאני חושב: מאוד יכול להיות שנולאן יזכה באוסקר לבימוי על הסרט הזה. והאמת, די מגיע לו. אבל "דנקירק", בכללותו, הוא סרט שבו כריסטופר נולאן מביים. תצוגת תכלית של במאי מצוין. וזהו. אין בסרט הזה דבר מלבד הבימוי. לא סיפור. לא דמויות. לא מסע רגשי. כל מה שיש ב"דנקירק" הוא כמעט זעקה: תסכלו איזה במאי נפלא אני!

שזה קצת מוזר. כי כריסטופר נולאן לא מביים מהיום. וכמעט כל סרטיו זכו לאהבת המבקרים. רובם גם זכו לאהבת הקהל. הית' לדג'ר ז"ל לקח אוסקר (מוצדק מאוד) על תפקידו כג'וקר בבאטמן השני שנולאן ביים.  לכאורה כריסטופר נולאן לא צריך סרט פרסומת לעצמו. אבל אולי הוא הרגיש שהוא גם רוצה הכרה מהממסד. מהאקדמיה. אז הוא מביים. ועוד איך מביים.

כי כבר מההתחלה, עוד לפני שרואים תמונה, כבר אז מתגלית הטקטיקה הבימויית: זה יעבוד על סאונד. ב"דנקירק" המוסיקה ופס הקול מאוחדים ליחידה בלתי נפרדת, והם מהווים אלמנט בסיסי ומרכזי בבניית המתח. כמו קרמבו ב"מבצע סבתא", גם לנולאן יש טקטיקה מנצחת: הוא מתחיל הכי מהר שהוא יכול, ולאט לאט הוא מגביר. מעלה את הווליום. מגביר את הקצב יותר. עורך במקביל 3 סיפורים בשלושה זמנים שונים. כל סיפור מתרחש על פני פרק זמן שונה. ותמיד יש אלמנט הפתעה. יריות שמגיעות מכיוון לא צפוי. הפצצות דווקא ברגע שחשבנו שנרגע. סכנת חיים בלתי פוסקת. והכל ערוך ומתוזמר ע"י נולאן לסדרה של רגעי אימה ופחד אמיתיים.

אבל זאת ההתחלה. אחרי כרבע שעה התחלתי להבין את השיטה של נולאן בסרט הזה, ומכיוון שאין לי דמויות ללכת איתן, או סיפור שייקח אותי ביד, הסרט הזה מתחיל לחזור על עצמו. והוא גם לא ממש מעניין ולא ממש מותח. הרי לא ממש אכפת לי מהדמויות הלא מפותחות האלו (ולכן, למשל, המעשה האצילי שאחת הדמויות עושה בסוף, אין לו משקל דרמטי, והוא נדמה מגוחך למדי בתחביר הכללי), והמנגנון הבימויי של נולאן מתחיל להיחשף ולהיות שקוף: שוב הוא מפעיל את עניין המוסיקה הקצבית שרק מתגברת, שוב הסאונד הזה, שנשמע כמו סירנה, שוב הוא עולה יותר ויותר, שוב יורים עלינו פתאום, שוב הטייס מחפש לירות חזרה, שוב החיילים תופסים מחסה, שוב הסרט חוזר על עצמו שוב ושוב.

הרי את דמות החייל באותו חוף דנקירק נבחר לגלם שחקן אלמוני. זה לא סתם. אין לו ממש עם מה לעבוד. אין דמות. אין לה מניעים (חוץ מהמיידי – להישאר בחיים), אין לה רקע, אין לה חברים, או משפחה, ואני אפילו לא יודע איך קוראים לו. לתפקידים משניים אחרים דווקא נבחרו שחקנים בעלי שם (מארק ריילנס, קנת' בראנה), אבל הם לא יותר מקישוט כאן. יש רגע בסרט שבו בראנה פוער עיניים, לכאורה כדי לראות את מה שמגיע, אבל בעצם כדי לומר: יאללה, כריס, תביא אותה בעוד רגע בימויי מדהים.

אז כן, בחלק הראשון של הסרט גם אני נסחפתי בתצוגת הבימוי הדי מדהימה של נולאן. מה שקורה כאן, בעיקר בהתחלת הסרט, זה דבר שבהחלט משפיע עלי פיסית באולם. מכווץ את הגוף שלי על המושב, כאילו יורים עלי, ואני כמעט מוחא כפיים לכריסטור נולאן על השליטה שלו בכל כך הרבה אלמנטים, בכל כך הרבה ניצבים, בעריכה המסחררת, ובעיקר במוסיקה ובפס הקול שיוצרים חרדה אמיתית כמעט מכלום. הבעיה היא שבהיעדר אלמנט דרמטי להיאחז בו, המכניקה הבימויית של נולאן נחשפת, והסרט מתחיל לחזור על עצמו, כי אין לנולאן יותר מדי שפנים. זה נולאן, וזה מה שהוא יודע. שזה די הרבה, אבל זה לא מספיק כדי שהסרט באמת יזיז לי משהו.

סרט מאוד מרשים, "דאנקירק", אבל לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דנקירק: הביקורת

  1. אוהב את סקירותיך. לא מצליחים לבלבל אותך. חזק ואמץ. אתה גם ראוי לתמיכה כספית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s