חולי אהבה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Big Sick)

אז זה הסרט שכבר יותר מחצי שנה גורף שבחים מכל עבר. מאז בכורתו בסאנדאנס בינואר, הוא הפך לפוצי-מוצי החדש. והנה הוא מגיע למסכים. וסביר להניח שהוא יהיה הלהיט הגדול החדש. בארה"ב הוא כבר להיט. וכן, אני כאן בתור זה שמשבית שמחות: לא, זה לא סרט רע בכלל. להיפך, זה סרט חמוד. בהחלט פוצי-מוצי. מסכים. אבל זה רחוק מלהיות הסטנדרט החדש שלפיו יעבדו. זה רחוק מלהיות קומדיה רומנטית קלאסית. רחוק מאוד משיאי הז'אנר הזה. משהו קטן, חמוד, אבל נשכח. וזהו.

אני חושב שבאיזשהו מקום, אחרי שבמשך שנים היו כאלו שכתבו מאמרים על מותה של הקומדיה הרומנטית (ואני עדיין אומר שהקומדיה הרומנטית הגדולה האחרונה שיצאה מהוליווד היתה "כשהארי פגש את סאלי". הסרט הזה חוגג עוד מעט 30), אחרי שהספידו את הז'אנר הזה, וכל מי שנוגע בו עושה דברים מגעילים, דוחים, גסים, או סתם לא מוצלחים, ההתלהבות הגדולה מ"חולי אהבה" היא בגלל שהוא לא מביך. שהוא באמת נחמד. לא דוחה. יש בו אפילו מידת אוטנתיות נוגעת ללב. הרי זה סיפור אמיתי, בכיכובו של האדם שכל זה באמת קרה לו. זה עובר.

אבל יש כאן לא מעט דברים שלא עובדים. למשל, בניית מערכת היחסים. שם הסרט במקור הוא The Big Sick, כלומר, המחלה הגדולה. כל מה שקורה לפני שהיא מגיעה לבית החולים לא מספיק מפותח. זואי קאזאן באמת חמודה, אבל אין מספיק אהבה באויר עד שקורה מה שקורה. במהלך כל המערכה הראשונה של הסרט אני יושב וחושב: זה הכל? זאת הקומדיה הרומנטית הגדולה של השנה? אין כאן כל כך הרבה רומנטיקה. אין מספיק קשר כדי לבסס צער, רגש, אהבה. אבל מסתבר שהשם המקורי של הסרט יותר נכון. כי רוב הסרט מתרחש במהלך אותה מחלה שפוקדת את הנערה. ואז זה בכלל הגבר והוריה. הגבר ומשפחתו. הגבר וסביבתו.

אז הגבר ומשפחתו – כל הסצינות כאן הן סוג של סיטקום, ללא פיתוח מינימלי של דמויות. יש כאן כמה בדיחות משעשעות, אבל אין כאן באמת דרמה קומית שתבנה קונפליקט שממנו יצא הגבר חזק יותר, אחרי שיעשה את הבחירה (מסורת או הבחורה האהובה).

והגבר וסביבתו – שותפיו לדירה, למקצוע (הסטנד-אפ), ובכלל, כל הופעות הסטנד-אפ – כל החלק הזה של התסריט מחופף, חסר נוכחות. חבריו למקצוע, שותפיו – כמעט ולא קיימים בסרט, אבל הם מקבלים זמן מסך לא קטן. ולפחות על פי מה שיש בסרט, גיבורנו הוא לא כזה סטנד-אפיסט מוצלח.

אז מה שכן עובד כאן בסרט בכל זאת הוא המחלה הגדולה. הקשר המוזר בין גיבור הסרט לבין משפחת האהובה בעוד היא שוכבת חולה בבית החולים. הולי האנטר מצוינת בתפקיד משנה של אמא מודאגת, מגוננת, שלאט לאט מבינה שהבחור המוזר הזה באמת דואג לבת שלה. וריי רומנו עושה את מה הוא עושה תמיד, והוא עושה את זה טוב – סוג של מישהו נבוך, שרק מנסה לעשות את הדבר הנכון, אבל לפעמים כושל לא בכוונה. הקשר עם הזה ממוצא פקיסטני שמאוהב בבת שלו, יחד עם כנות במערכת היחסים שלו עם אשתו בסרט (האנטר) – כל אלו יוצרים קומדיה רומנטית אפקטיבית, רק שהבחורה לא משתתפת בסיפור. היא שוכבת חולה בבית החולים.

זהו הסיפור האמיתי של קומייל נאנג'אני. ורואים עליו שהוא משחזר את מה שקרה לו, ורואים שהוא חי את הסיפור האישי שלו מחדש. החלק הזה כן עובד רגשית. וזואי קאזאן, בחלק הקטן שלה בסרט, בהחלט חמודה, ודי ברור למה אפשר להתאהב בה בקלות. אבל הכתיבה התסריטאית של כל סיפור החיים הזה די מקרטעת, והעריכה לא מספיק מחברת את כל האלמנטים של הסיפור למשהו שבאמת ישאיר סימן. סרט חמוד, אבל לא הרבה יותר מזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “חולי אהבה: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s