מאהב כפול: הביקורת

(שם הסרט במקור: L'amant Double)

לקראת סוף הסרט יש סצינה שמתארת משהו יוצא מתוך בטן של אשה. סצינה מרשימה שכאילו לקוחה מסרט אימה. חבל שכל הסרט לא נראה ככה.


אני מאוד אוהב את פראנסואה אוזון. כתבתי את זה לא פעם. והנה, חגיגה כפולה: הסרט החדש של אוזון, שהוקרן רק לפני חודשיים בפסטיבל קאן, מגיע, טרי-טרי, לישראל. והסרט הקודם שלו, שמסתובב כבר קרוב לשנה בעולם, מגיע למסכים בישראל בעוד כמה שבועות. ראיתי את שניהם. ראיתי כמעט את כל מה שאוזון עשה מאז סוף שנות ה-90. "פרנץ", הסרט שיופץ כאן לקראת סוף החודש, הוא סרט יפהפה, גם אם לא שלם. "מאהב כפול", לעומת זאת, הוא מהפחות טובים לטעמי של אוזון.

"פרנץ" יותר מתאים לסגנונו של אוזון. הבמאי הצרפתי הזה אמנם מזגזג בין ז'אנרים שונים, אבל מגע ידו תמיד קל, אלגנטי, צבעוני, מתוקתק, ערוך במהירות, ומבלי לאבד את הרגש והנגיעה הקרובה בחיי הדמויות. "פרנץ" הוא דרמה רגישה (בשחור לבן, אגב, עם נגיעות קלות של צבע). "מאהב כפול" הוא סוג של מותחן אירוטי עם אלמנטים של סרט אימה. אבל אוזון בשלו: אלגנטי, שקט, יפהפה, ולחלוטין לא קשור למה שקורה על המסך.

כל המערכה הראשונה של "מאהב כפול" יפהפיה בעיניי, אבל כבר שם נשתלו זרעי הפורענות: התחלת הסרט מספרת על בחורה צעירה (מארין ואכט, שמאוד ריגשה אותי לפני כמה שנים בסרט יפהפה של, ניחשתם, פראנסואה אוזון, שנקרא "צעירה ויפה". כאן היא מגשימה את ההבטחה שלה מהסרט ההוא) שסובלת מכאבי בטן. הרופאים לא מוצאים סיבה פיסית וטוענים שהכאב הוא פסיכוסומטי, ושולחים אותה להתמודד עם הכאב אצל פסיכולוג.  כל החלק הזה של הסרט מבוים בשקט, בבטחון, ובמהירות יחסית שלא מאבדת קשר עם הדמויות, כמו שמצופה מאוזון, אבל יש כאן כמה בחירות סגנוניות שהרימו אצלי גבה. בראשן בחירה לפצל את המסך, להכפיל אותו, לקרב בין פני הדמויות (הבחורה והפסיכולוג) בצורה מלאכותית. כלומר: אוזון בוחר לשחק במדיום הקולנועי. לנסות ולהמציא סגנון ויזואלי מדליק.

הכל טוב ויפה, אבל ההרגשה שלי היא שאוזון מביים סוג של דרמה רצינית. הוא קובע טון ענייני, ולא משועשע. והסרט דורש את המשחק, את ההשתעשעות במדיום הקולנועי, את ההתייחסות לקאנון קולנועי של יותר ממאה שנים של סרטי אימה. הרי אוזון לא באמת ממציא מחדש את הקולנוע. הוא שואל ממנו, מצטט אותו, עורך לו הומאז', תבחרו בעצמכם את ההגדרה, ומה שחסר לי ב"מאהב כפול" הוא המודעות העצמית. הטון המשועשע. הידיעה שאני משחק כאן. צפיה ב"מאהב כפול" היא כמו צפיה באדם שמשחק במשחק מחשב, רק שהוא לא בא במצב רוח למשחק. יש נצחונות קטנים והפסדים רגעיים, אבל הוא לעולם לא צועק "יש!", ואף פעם לא מתאכזב כשהוא מאבד חיים.

וככל שהסרט מתפתח, טון הבימוי התחיל להפריע לי יותר ויותר. כי יש בסיפור כל מיני גילויים ושינויים, התסריט מתחיל להתנהג כמו סרט מתח-אימה, אבל אוזון מסרב לצאת מדעתו. אותו רגע שדיברתי עליו בתחילת הפוסט הוא רגע יוצא דופן בסרט. רגע Gore אמיתי ומתבקש מסרט שכזה, אבל גם הוא נחתך ומתקצר, כי אוזון לא מביים ככה. אצלו הכל נקי וסטרילי, אבל הסרט הזה היה צריך להתלכלך בדם. מה גם שלקראת הסוף, פיתולי התסריט כבר הופכים מוגזמים יותר ויותר, ואני התחלתי לאבד קשר עם מה שקורה, לא הבנתי את העלילה. לא שאכפת לי: ראיתי בעבר כמה וכמה סרטים שלא ממש הבנתי, אבל אני אוהב אותם מאוד (למשל: "מלהולנד דרייב", או "מתחת לעור"), רק שב"מאהב כפול" הסגנון הוא של מישהו רגוע, והסרט מבקש להתפרע. הייתי מקבל את הסוף אם הסגנון היה תומך בו. הוא לא.

אז כן, גם כאן פראנסואה אוזון הוא במאי בשיא כושרו הויזואלי והאלגנטי. הוא רק בסרט הלא נכון.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s