לואיז על החוף: הביקורת

(שם הסרט במקור: Louise en Hiver)

סרט האנימציה הצרפתי הזה מוקרן בהפצה מצומצמת בישראל מסוף השבוע, ואני הלכתי לראות אותו כי משהו בו סיקרן אותי. התקציר מבטיח סרט שקט, אנושי, מלנכולי. סיפור על אשה שנעזבת לנפשה, וצריכה להסתדר לבד, בתושיה שהיא צריכה למצוא בתוכה.

אז בסופה של צפיה, הסרט הזה הוא אכזבה מבחינתי. כי כן, כל החומרים כאן. בעקבות טעות, אשה מבוגרת, בחורף חייה (שם הסרט במקור הוא "לואיז בחורף"), נשארת לבד בעיירת קיט ליד החוף עם סיום הקיץ. והיא אכן צריכה להסתדר לבד. אבל הטעות הראשונה של הסרט היא הדמות הראשית. היא אנטיפטית, צינית, אנטי-סוציאלית. הסרט הרי, בסופו של דבר, הוא על בדידות. על הצורך האנושי הכל כך בסיסי באנשים אחרים. באהבה, בקשר אנושי, בדיבור, אפילו במגע. האשה במרכז הסרט נשארת לבד, אין נפש חיה ברחובות, והיא אומרת כל הזמן שמוטב לה כך. היא מתעצבנת על רעש המטקות והילדים הצורחים על החוף בקיץ. אז עכשיו כולם הלכו. איזה שקט. איזה יופי.

אנחת הרווחה על כך שכולם הלכו אמורה להיות אירונית. הסרט הזה אמור לקחת אותי במסלול שבו הדמות הראשית תבין, בסוף הסרט, שאנשים דווקא נחוצים לקיום, עם כל הרעש שהם עושים. אבל האשה הזו לא ממש עוברת תהליך במהלך הסרט. כי הסרט הזה, שהוא לא ממש ארוך (כשעה ורבע), יש בו הרבה רגעים מתים, רגעים שבו הרגיש הבמאי/ תסריטאי צורך למלא את החסר בקטעי חלום, או בפלאשבקים. השילוב של אלו בהווה צולע מאוד קולנועית, לא באמת מצליח להיכנס אל מתחת לעור של הדמות הראשית, לא ממש מצליח להיכנס אל תוך הנשמה שלה. מה גם שברוב קטעי החלום/ פלאשבק, הבמאי מלווה את הקטעים במוסיקה דרמטית מאוד, נוכחת מאוד, שרק מדגישה את החוסר באלמנט דרמטי בחומר עצמו. מה גם שהאשה מקריינת את מצבה, את סיפורה, בוייס-אובר ציני. הרי דמות אחת לבד בסרט – לכאורה זה בלתי אפשרי דרמטית. אבל כבר ראיתי סרטים שבהם נמצאו במאים שמצאו דרכים לעקוף את המכשול הזה ליצירת קשר עם הקהל, למשל דיבור בטלפון ("לוק", "גובה החובות"), או צילום עצמי במצלמה ("127 שעות"). שלא לדבר על מציאת אלמנט מסוים להפיכת חבר (כדור בייסבול ב Cast away, ההוא עם טום הנקס על אי בודד). כאן הגברת מקריינת יומן, הנודד בין הרגשה של סיפוק מכך שנעזבה לבד, והיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, לבין זכרונות וחלומות המאוירים אל מול עינינו בדרמטיות מוגזמת. אה, ויש גם כלב מדבר, אבל זה כבר מאולץ, כי זה לא כל הזמן, וזה נגמר עוד לפני שזה יכול להפוך לחמוד ומשעשע. "לואיז על החוף" הוא נסיון מעניין בדרמטורגיה שמתנפץ בגלל דמות אנטיפטית שמובילה את הסרט, וחוסר יכולת תסריטאית ובימויית להחזיק עניין בגורל הדמות.

אז האשה הרגזנית הזו לא ממש גורמת לי לרצות בטובתה, וגם הטרגדיה מעברה, המתגלה במהלך הסרט, לא ממש גורמת לי להבין אותה טוב יותר, להבין למה קשה לה לתת אמון בבני אדם, למה היא כזאת מרוחקת. הסרט עצמו מרוחק ממנה, לא באמת מצליח לגרום לי לאמפטיה כלפי הלואיז הזו, וכך גם השינוי שהיא (אולי) עוברת לא ממש נוגע בי. סרט שבבסיסו רעיון יפה, אבל המימוש שלו מאוד לוקה בחסר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s