אנחת הרווחה על כך שכולם הלכו אמורה להיות אירונית. הסרט הזה אמור לקחת אותי במסלול שבו הדמות הראשית תבין, בסוף הסרט, שאנשים דווקא נחוצים לקיום, עם כל הרעש שהם עושים. אבל האשה הזו לא ממש עוברת תהליך במהלך הסרט. כי הסרט הזה, שהוא לא ממש ארוך (כשעה ורבע), יש בו הרבה רגעים מתים, רגעים שבו הרגיש הבמאי/ תסריטאי צורך למלא את החסר בקטעי חלום, או בפלאשבקים. השילוב של אלו בהווה צולע מאוד קולנועית, לא באמת מצליח להיכנס אל מתחת לעור של הדמות הראשית, לא ממש מצליח להיכנס אל תוך הנשמה שלה. מה גם שברוב קטעי החלום/ פלאשבק, הבמאי מלווה את הקטעים במוסיקה דרמטית מאוד, נוכחת מאוד, שרק מדגישה את החוסר באלמנט דרמטי בחומר עצמו. מה גם שהאשה מקריינת את מצבה, את סיפורה, בוייס-אובר ציני. הרי דמות אחת לבד בסרט – לכאורה זה בלתי אפשרי דרמטית. אבל כבר ראיתי סרטים שבהם נמצאו במאים שמצאו דרכים לעקוף את המכשול הזה ליצירת קשר עם הקהל, למשל דיבור בטלפון ("לוק", "גובה החובות"), או צילום עצמי במצלמה ("127 שעות"). שלא לדבר על מציאת אלמנט מסוים להפיכת חבר (כדור בייסבול ב Cast away, ההוא עם טום הנקס על אי בודד). כאן הגברת מקריינת יומן, הנודד בין הרגשה של סיפוק מכך שנעזבה לבד, והיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, לבין זכרונות וחלומות המאוירים אל מול עינינו בדרמטיות מוגזמת. אה, ויש גם כלב מדבר, אבל זה כבר מאולץ, כי זה לא כל הזמן, וזה נגמר עוד לפני שזה יכול להפוך לחמוד ומשעשע. "לואיז על החוף" הוא נסיון מעניין בדרמטורגיה שמתנפץ בגלל דמות אנטיפטית שמובילה את הסרט, וחוסר יכולת תסריטאית ובימויית להחזיק עניין בגורל הדמות.
איתן 