לוגאן לאקי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Logan Lucky)

רעיון טוב, הביצוע ככה ככה.

על הפוסטר של הסרט כתוב "הבמאי של אושן 11, 12, ו-13"*, וזה נכון. סטיבן סודרברג אכן ביים לפני עשור וחצי את סדרת סרטי השוד ההם. והנה הוא חוזר לעשות משהו דומה ברוחו, אבל עם טוויסט: אם סדרת הסרטים ההיא היתה כולה זיקוקי דינור מתוחכמים של כוכבי קולנוע הנהנים לשחק ב"בואו נעשה סרט כיפי על שוד נוצץ", בא סודרברג עם סרטו החדש, ומבקש להביא את הכיף שבסרטי השוד אל אמריקה הפשוטה, השורשית. לכאורה ללא כוכבי קולנוע. האנשים קשי היום שהולכים כל יום לעבודה, נאבקים בקשיי החיים, אוהבים ועוזבים, נאלצים להתמודד עם בירוקרטיה שמתלווה לפסקי דין על גירושים, ועם אבטלה, ובסוף היום כל מה שהם רוצים היא כוסית קרה של משקה אלכוהולי בבר השכונתי. אנשים פשוטים  – גם הם יכולים להגות ולבצע תוכנית לשוד גרנדיוזי, ולהנות תוך כדי.

אז זהו, שהכל נכון בפסקה הנ"ל, חוץ משלוש המילים האחרונות. הסרט היה אמור להיות מהנה וכיפי. הוא לא. יש משהו כמעט עייף ומדכדך ב"לוגאן לאקי". הסרט מתחיל בסצינה בה מודיעים לגיבור הסרט על פיטוריו. אבטלה. צורך נואש בכסף כדי לתמוך בילדה שהוא כל כך אוהב, אבל נמצאת אצל גרושתו. ועוד צרות כאלו ואחרות שנופלות עליו, ועל אחיו גיבור המלחמה שחזר קטוע יד מעיראק. צ'אנינג טאטום בתפקיד הראשי מצוין, ומפנים לחלוטין את הרוח היומיומית של אדם טוב שמכות החיים נופלות עליו, דוחפות אותו לעשות מעשה קיצוני. הבעיה היא שהוא בסרט הלא נכון. "לוגאן לאקי" היה אמור להיות סרט קליל על אנשים שמתכננים ומבצעים שוד גדול. במקום זה, סודרברג מביים סרט כבד על אנשים שמתכננים ומבצעים שוד גדול, ובדרך הוא דוחף שוב ושוב הערות על האמריקה שהוא מכיר (למשל: כשטאטום מתעורר משינה באחד הבקרים, הוא לובש בוקסר עם דוגמא של דגל ארה"ב. כי כזאת היא אמריקה. מדוכדכת, לא מלאה בזיקוקי דינור).

סודרברג גם בנה כאן סרט שמתקדם בעצלתיים. כל הזמן נוספות אליו דמויות נוספות, דבר שמאיט עוד יותר את הקצב (הילארי סוואנק למשל, בתפקיד של חוקרת FBI, מצטרפת לסרט רק ב-10 הדקות האחרונות שלו). כל פעם מחדש אני צריך להכיר פתאום עוד דמות ועוד אחת, לנסות למצוא בראש שלי את מיקומה של הדמות הזו במרקם הכללי, ולנסות לפתח רגש מסוים כלפי אותה דמות. וכמעט כל הדמויות האלו הן חסרות אנרגיה, כזו שהסרט הזה כל כך זקוק לה. הדמות היחידה שמתנהגת כמו בסרט שודים כיפי היא ג'ו באנג, בגילומו המטורף והמאוד משעשע של דניאל קרייג. השחקן היחיד שבא לכאן כדי לשחק, במלוא מובן המילה. כל שאר השחקנים כאן די עגמומיים.

מה גם שבסופו של דבר נדמה שהסרט הזה מנסה להיות הרבה יותר חכם מכולם, מה שהיה מתאים (אולי) לאושן 11, כי שם מראש אני כצופה משאיר את האמונה בהיתכנות ההתרחשויות מחוץ לאולם, אבל כאן, בסרט שמנסה בכל כוחו להתקרב אל אמריקה השורשית, היומיומית, סוף הסרט מתחכם מדי.

כך יוצא שהסרט הזה, שאמנם יש בו נסיון כן להוריד את ניצוצות הוליווד אל האדמה, הוא אולי לא רע, אבל הוא גם נכשל במטרה העיקרית שלו – לבדר את אותם אנשים עליהם הוא מדבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

* על פוסטר הסרט כתוב: "מהבמאי של אושן 11, 12, ו-13 ותופעות לוואי". "תופעות לוואי"? כן, זה היה סרט לא רע בכלל, אבל מי בכלל זוכר אותו? לסודרברג יש ברזומה סרטים מצליחים הרבה יותר, שאפשר היה לציין על הפוסטר. "ארין ברוקוביץ'", למשל. או "טראפיק", עליו הוא זכה באוסקר. או משהו חדש יותר, "מג'יק מייק".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s