וכמו כל שנה, הנה אני מתחיל לעקוב אחרי הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר. הדד-ליין הוא תחילת אוקטובר, אבל כבר עכשיו, לקראת סוף אוגוסט, הצטברו להם 10 סרטים ברשימה. והפעם נדמה כבר מהתחלה שמדובר בתותחים כבדים, והתחרות השנה תהיה קשה מאוד. הנה עשרת הסרטים הראשונים שהתייצבו על קו המירוץ (כמו תמיד, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):
שווייץ – המסדר האלוהי (Die Göttliche Ordnung) – פטרה וולפה
השוויצרים שולחים לאוסקר השנה סרט שעל פניו נדמה כסרט חשוב, אני רק לא בטוח שהוא באמת סרט טוב. ל"מסדר האלוהי" כבר יש נוכחות לא קטנה בפסטיבלים ברחבי העולם (כולל זכיה בפרס הקהל ובפרס השחקנית בפסטיבל טרייבקה השנה), ואכן קראתי בביקורות שמדובר, קודם כל, בקראוד פליזר שבמקרה גם מנסה לדבר על נושא חשוב.
הסיפור הוא שוויון זכויות לנשים, וספיציפית: הצורך לאפשר לנשים גישה לקלפיות כדי שיוכלו להביע את דעתן גם במישור הפוליטי. בשווייץ, המודעות לנושא הגיעה רק ב-1971. במרכז הסרט שמתרחש באותה שנה יש אשה מכפר מרוחק. בעלה מתנגד לבקשתה לצאת לעבוד (התנגדות שמסתבר היתה מעוגנת בחוק), ובמקביל, אחייניתה נאסרת בעקבות רצונה ללכת עם בחור מבוגר ממנה ללא אישור משפחתה. שני אירועים אלו מציתים את אש המרד אצל גיבורת הסרט. הכל טוב ויפה (וחשוב), רק שנדמה לי שהסרט מבכר את הגישה הבידורית, ונמנע מסצינות קשות או רציניות באמת. זה יכול להיות סרט נחמד, רק שאני לא בטוח שהוא לא סרט זניח או נשכח.
עירק – רוח רעה (Reşeba) – חוסיין חאסאן
בחור צעיר, חייל, ובחורה צעירה, בחירת ליבו, מתארסים. הכל טוב ויפה, והעתיד נראה מתוק. אה, צריך להוסיף שהאוהבים משתייכים למיעוט היזידי בעירק. וכמיעוט שכזה, עם כניסת כוחות דעא"ש לכפר, העתיד המתוק נצבע בצבעים קודרים מאוד. הגבר, החייל, הולך למלחמה. האשה נחטפת, נמכרת כשפחת מין למרבה במחיר במקום זר. החייל ילך ויחפש את אהובתו במסע ארוך, וכשהוא ימצא אותה ויחזיר אותה הביתה, היא כבר תהיה אשה אחרת. האם החתונה תתקיים כמתוכנן, עכשיו, אחרי שנאנסה והרתה כתוצאה מכך לגבר שאינו אהובה?
תיעוד הזוועות בחצר האחורית שלנו הוא נושא חשוב, גם אם מדובר במעטפה דרמטית לא מאוד מתוחכמת. אם הסיפור אפקטיבי ועשוי היטב, זה יכול לעבוד על הרגש, וגם לפתוח את עינינו לסבלם של אנשים שלא רחוקים מאיתנו, אבל אנחנו לא רואים אותם. זה כנראה מה שקורה בסרט העיראקי הזה, שעשה בשנה האחרונה סיבוב לא קטן בפסטיבלים בין-לאומיים (כולל בפסטיבל החשוב בבוסאן, דרום קוריאה).
בוסניה והרצגובניה – גברים לא בוכים (Muškarci ne plaču) – אלן דרלג'ביץ'
אלן דרלג'ביץ' היה עוזר הבמאי של יסמילה זבאניץ' ("גרבויצה", "בדרכה"). "גברים לא בוכים" הוא סרט הביכורים שלו (זבאניץ' עברה לכסא ההפקה כאן), והסרט הזה כבר זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קארלובי וארי האחרון. הסיטואציה קצת מלאכותית, אבל בהשתתפות כמה שחקנים מהטובים שיש לבלקן להציע, הסרט הזה יכול להיות סוג של מנשר אנטי מלחמתי דידקטי, או אולי סיפור חודר קרביים על מצ'ואיזם שמוביל את העולם לאסונות שמהדהדים לחיים שלמים.
הסיטואציה שבמרכז הסרט מאחדת קבוצה של גברים שלחמו במלחמת הבלקן שקרעה את יוגוסלביה בשנות ה-90. הגברים, מצדדים שונים של המלחמה, מגיעים אל סוג של קבוצת טיפול לדבר על פצעי העבר, שעדיין נוכחים בחיי היום יום שלהם, למעלה מ-20 שנה לאחר תום המלחמה. הם לא ממש רוצים, אבל מובטח להם סכום כסף בסוף הדרך, והם צריכים כסף. במהלך הפגישה עולים המתחים האתניים אל פני השטח, כאילו הם לא נעלמו בכלל, והחיים היום בצל המלחמה ההיא, שנגמרה מזמן, אבל אולי עדיין חיה, מחזירים את המלחמה בדלת האחורית אל המקום שקט והמבודד הזה.
אזרבייג'אן – מטע רימונים (Nar baği) – אילגר נאג'אף
איש מבוגר חי עם הנכד שלו ועם אם הנכד – אשתו של הבן שלו. אותו בן נעלם לפני 12 שנה ללא הסבר. עכשיו הבן חוזר, ובמהלך הסרט הוא יסביר את נסיבות העלמותו. והכל מתרחש על רקע דעיכת מטע הרימונים שבחצר, שהוא גם מקור הפרנסה של המשפחה. איכשהו יש בסיפור הזה משהו קצת עייף ולא מאוד מקורי, שלא ממש מעורר את בלוטות הרוק שלי.
שוודיה – הריבוע (The Square) – רובן אוסטלונד
"הריבוע" הוא אחד הסרטים הבינלאומיים הבולטים של שנת 2017. זוכה הפרס הראשון בפסטיבל החשוב בעולם בקאן, הסרט הזה נרכש להפצה בישראל ע"י סרטי שני, בעלי רשת בתי הקולנוע "לב", ואני מעריך שכבר בקרוב (כלומר בחורף המתקרב) הוא יעלה על המסכים.
אני מודה שלא ממש התלהבתי מסרטו הקודם של אוסטלונד "כח עליון", אבל עדיין אני מסוקרן מ"הריבוע", שלפי כל התגובות שאני קורא, הוא עליית מדרגה משמעותית לבמאי השוודי הזה. הסיפור, לפי מה שהבנתי, הוא על אוצר במוזיאון בסטוקהולם שעומד להציג מיצג חדש ומקורי שמטרתו לגרום לצופים להיות טובים יותר אל הזולת, מתחשבים יותר. הבעיה היא שהוא עצמו מתקשה לעמוד בסטנדרטים שהוא מציב לאחרים בהציגו את המיצג השאפתני הזה. כמו ב"כח עליון", גם כאן תקרית לא שגרתית תשנה את כל מהלך הדברים (שם זו היתה מפולת שלגים, כאן זה אובדן פלאפון). אני מקווה שהפעם לא רק ההומור יעבוד, אלא גם כל הבסיס הדרמטי.
טורקיה – אילה (Ayla) – קאן אולקאי
טורקיה שולחת לאוסקר סרט גרנדיוזי, שעל פניו נראה מגוחך למדי. סרט מלחמה שבא לפאר את שם הטורקים.
אז מסתבר שבשנות ה-50 היו גם חיילים טורקים במלחמת קוריאה. באחד הימים, באמצע התופת, אחד החיילים הטורקים מוצא ילדה קוריאנית קטנה על סף מוות. הוא מציל אותה, מביא אותה לבסיס, מטפל בה, והופך למעין אבא מחליף. הם לא מבינים זה את שפתו של האחר, ובכל זאת, סוג של אידיליה מתקיימת בין הילדה, מצילה, וחבריו החיילים. וכשנגמרת המלחמה, החייל רוצה להביא את הילדה הקוריאנית איתו חזרה הביתה, לטורקיה, אבל פרוצדורות וחוקים למיניהם מחייבים אותו להשאיר אותה בבית יתומים. הו. כי במלחמה מתגלה שעתם היפה של הגברים הטורקים. יש הרבה פיצוצים בטריילר, ונדמה לי שיש בו גם רגעי פאתוס די פאתטים.
נפאל – שמש לבנה (Seto Surya) – דיפאק ראוניאר
נפאל שולחת לאוסקר סרט עם ייחוס פסטיבלי בינלאומי נכבד. "שמש לבנה" הוקרן בהרבה פסטיבלים, כולל באחד החשובים ביותר, בונציה בשנה שעברה, וגם זכה בלא מעט פרסים. נדמה שיש ב"שמש לבנה" יותר מסתם סרט אקזוטי (עופר ליברגל ראה את הסרט בונציה וכתב עליו כאן).
אז מסתבר שבנפאל היתה לא מזמן מלחמת אזרחים לא קטנה שגבתה הרבה קורבנות. במרכז הסרט יש סיפור על אדם מבוגר, ראש כפר לשעבר, שנפטר. המסורת של התושבים קובעת שאת גופת המנוח צריך לסחוב במורד ההר אל הנהר, שם יתקיים טקס הקבורה. לנפטר שני בנים גדולים. אחד מהם נרתם למשימה, והשני חוזר מהמלחמה כדי לתת כבוד אחרון לאביו. אבל שני האחים נמצאים גם משני צידי המתרס של המלחמה, והרוחות מתלהטות במהלך המסע במורד ההר.
נדמה שלסרט הזה יש כמה רבדים, ואף לא מעט הומור, והביקורות שקראתי עליו מציינות שיש בסרט הזה ערך מוסף מלבד מבט אנתרופולגי על תרבות לא מוכרת.
הרפובליקה הדומיניקנית – נקרים (Carpinteros) – חוסה מריה קאבראל
זה נראה כמו סרט מלא יצרים שהייתי רוצה לראות.
גיבור הסרט נכנס לכלא. המציאות בכלא, כצפוי, קשה. מלחמות כוח, כבוד, אלימות. גיבור הסרט צריך להסתגל למציאות בסוג של גיהנום.
ליד כלא הגברים, ממש בצמוד, יש כלא נשים. כל הכלואים משחקים אותה גברים בחיזור אחרי הנשים. בשפת סימנים, הם מנסים לדבר עם האסורות. ומה אם גיבור הסרט באמת מתאהב באחת מהן? מה אם מדובר כאן ברגש אמיתי, ולא בהעמדת פנים מצ'ואיסטית? במציאות חיים חסרת רחמים, האם יש מקום לעדינות, לנפש?
הטריילר האינטנסיבי מסקרן אותי.
בלגיה – נאמנות (Le Fidèle) – מיכאל ר. רוסקאם
ג'יג'י מנהל סוכנות יבוא-יצוא של מכוניות יוקרתיות, אבל העסק הזה הוא רק כיסוי חוקי לעבודות הלא חוקיות של ג'יג'י. גיבור הסרט הוא בעצם מנהיג כנופיה שאחראית לכמה מקרי שוד גדולים של בנקים. בסוכנות הרכב שלו פוגש ג'יג'י את ביבי, נהגת מרוצים, ואהבה גדולה מהחיים מתחילה. אבל השוד הבא, גדול ושאפתני גם הוא, כבר נמצא בתכנון, והוא מאיים על יציבות האהבה החדשה.
מיכאל ר. רוסקאם כבר היה מועמד לאוסקר פעם אחת, על סרטו "ראש של שור". כאן הוא מתאחד שוב עם כוכב הסרט ההוא, מתיאס שונהארטס ("חלודה ועצם" של ז'אק אודיאר), ובעזרת שחקני החיזוק אדל אקסארשופולוס ("כחול הוא הצבע החם ביותר") בתפקיד נהגת המירוצים, והתסריטאים תומא בידגאן ונואה דברה, שברזומה שלהם אפשר למצוא בין היתר את "דיפאן" (גם הוא של ז'אק אודיאר) – נדמה שהסרט הזה מלא יצרים ואנרגיה, והוא יכול לסחוף את כל מי שצופה בו.
גרמניה – משום מקום (Aus dem Nichts) – פאתיח אקין
גם גרמניה שולחת לאוסקר סרט מלא יצרים, אבל מסוג אחר. כמו הנציגים משוודיה ומבלגיה, גם הגרמני הוא תותח כבד, מתמודד רציני על הפרס. לפי כל מה שקראתי על הסרט מאז שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן האחרון, פאתיח אקין חוזר כאן לכושר, אחרי שקצת הלך לאיבוד בשנים האחרונות. כל הביקורות שראיתי אמרו שזהו אמנם לא סרטו הטוב ביותר, אבל אחרי שסרטו הקודם נתקל בבוז רועם, והיה גם סרט ילדים זניח באמצע, "משום מקום" הוא חזרה של אקין לפורמה.
טרם ראיתי את הסרט (ואני מניח שהוא יופץ בארץ. רוב סרטיו של אקין הופצו כאן), אבל נדמה לי שיש לסרט הזה בסיס רגשי יציב, בעיקר בזכות השחקנית הראשית דיאן קרוגר (זוכת פרס המשחק בפסטיבל קאן. ישנם פרשני אוסקר שצופים לה אפילו מועמדות לפרס האמריקאי. היא כנראה ממש טובה בסרט הזה), ומצד שני, מכל מה שקראתי על הסרט הזה, נדמה לי שבסופו של דבר, יש כאן גם משהו דידקטי מאוד, שבא לדבר על גזענות בצורה לא הכי אינהרנטית לסיפור עצמו. במרכז "משום מקום" נמצאת אשה מוכת יגון. היא גרמניה, ונשואה לגרמני ממוצא תורכי. פעולת טרור של ניאו-נאצים גורמת למותם של בן-זוגה ושל בנה. זהו החלק הראשון של הסרט. בחלק השני מתנהל משפט. החלק השלישי הוא פעולת הנקם של האשה, שכנראה לא מרוצה מתוצאות המשפט.
איתן 