סלאח פה זה ארץ ישראל: הביקורת

בשבועות האחרונים מוקרן בסינמטקים הסרט הדוקומנטרי הזה, ומסתבר בהצלחה (אני בעצמי הלכתי יום אחד לראות את הסרט, וחזרתי כלעומת שבאתי. לא היו כרטיסים. באתי ביום אחר). פספסתי את הסרט הזה בדוקאביב, ומאז אני שומע עליו הרבה דברים טובים מכל מיני כיוונים, ומצליח לפספס אותו בכל פעם מחדש. בסופו של דבר ראיתי אותו.

"סלאח פה זה ארץ ישראל" זכה בפסטיבל דוקאביב האחרון בפרס התחקיר. וזה הפרס הנכון לסרט הזה. פרס ראוי. כי כן, "סלאח פה זה ארץ ישראל" הוא תחקיר אדיר, מהמם, על מה שקרה פה בשנים הראשונות של המדינה. זו תעודה מחרידה ומטלטלת. אבל כסרט קולנוע, משהו כאן לא כל כך עובד.

דוד דרעי, הבמאי, דווקא מתחיל טוב: התחלת הסיפור היא דווקא בסוף. הוריו המבוגרים מחליטים, סוף סוף, לעבור דירה, לעזוב את ביתם בחמישים השנה האחרונות. לעזוב את ירוחם, העיר אליה הושלכו עם עלייתם ממרוקו. זוהי נקודת הפתיחה לתחקיר המקיף הזה, שמגלה לא רק את המדיניות השנויה במחלוקת של ממשלת ישראל בשנים הראשונות של המדינה, אלא גם את הגזענות הגלויה והמחרידה ששלטה, ללא בושה כמעט בכלל, והכתיבה את מהלך ההחלטות.

אז כתעודה תחקירנית, "סלאח פה זה ארץ ישראל" היא פצצה אטומית מדהימה למדי. הבעיה היא שכסרט שאמור להביא את התעודה הזו אלי, לתת לי לחשוב: או קיי, מה אני עושה עם זה עכשיו, לתת לי להרגיש את ההשפעה שהיו להחלטות האלו על האנשים, את העלבון שלהם מהפעולות לעיתים חסרות הרחמים של השלטון (האשכנזי) – פה הסרט הזה כושל. נדמה לי שבחדר העריכה דוד דרעי לחץ לכיוון סרט פוליטי, ובאיזשהו מקום אני מבין אותו, כי הגילויים כאן מחרידים וקשים לעיכול, אבל בדרך להרכבת הסרט הזה, שיווי המשקל בין הסיפור על האנשים שעברו את כל הדברים האלו על בשרם לבין מיצוי עבודת התחקיר הזו עד תום, שיווי המשקל הזה מתערער, והסרט הזה מתרכז בעיקר בהשלמת התחקיר.

וההוכחה לכך לטעמי היא ההרגשה שלי שהסרט בעצם מסתיים כשהאקדח המעשן נמצא – ההוכחה שהיתה כאן גזענות פשוטה וחסרת בושה, ולא סתם צורך בטחוני מובן ורצון אידיאלי ראוי להערכה להפריח את השממה. אבל משם הסרט ממשיך לעוד כעשרים דקות-חצי שעה מיותרות שחוזרות על עצמן. כי שם, לאחר הגילוי הגדול מכולם, יושבת חבורה של אנשים (ברובם מבוגרים מאוד) ומגיבה בזעם ובהלם למה שהם ראו. אבל מי הם האנשים האלו? יש שם את הוריו של דרעי, איתם נפתח הסרט הזה. יש שם שכנה אחת, חברת נפש לאורך עשרות שנים (ששאלת הבגידה שלה בהם נסלחת ברגע משעשע ונוגע ללב), ויש עוד הרבה אנשים שהצטרפו להלם הטוטאלי, אבל אני לא יודע עליהם דבר. דוד דרעי, נדמה לי, מסור כל כך למיצוי התחקיר, שהוא מפספס את המימד האנושי. הסרט הזה פוליטי במהותו, אבל בסופו של דבר, ביומיום אנחנו חיים את השפעות הפוליטיקה של אנשים גדולים על החיים הקטנים שלנו. ואת זה מפספס דוד דרעי.

ואני יודע את זה, כי בחלקים הראשונים של הסרט, דוד דרעי מרעיף הרבה אהבה ואמפטיה על הוריו, על המקום שממנו בא (שלמרות כל החסרונות, הוא הבית), ויש לו שיווי משקל נכון בין המימד האנושי למימד הפוליטי. ככל שהסרט הזה מתקדם, שיווי המשקל הזה הולך ומתערער, והסרט הזה הופך למדהים מצד אחד, ומנותק רגשית מצד שני.

אז כן, "סלאח פה זה ארץ ישראל" הוא חוויית צפייה די מעניינת מאוד, שבעת ובעונה אחת מרעידה את היסודות של האנשים החיים במדינה הזו, ובאותה נשימה מפספסת את האנשים האלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s