געגוע: הביקורת

מוות. אבל. אהבה נכזבת. דרך ספירלית במורד לשגעון. נשמע כמו סרט שמח.

וזה באמת סרט שמח. בלי ציניות.

שבי גביזון הוא בדיוק האדם לביים סרט כזה. והוא חוזר עכשיו, אחרי יותר מעשור, ומגע ידו קל מתמיד. לגביזון תמיד היתה נטייה לסוריאליזם, ויכולת לשלב שחוק ודמע בצורה מדויקת מאוד. זאת הסיבה שאני כל כך אוהב את "האסונות של נינה", סרט שהוא ביים ב-2003. גם האהבה המטורפת של ויקטור ב"חולה אהבה בשיכון ג'" הובילה אותו למוסד הסגור (ושם הוא פגש את "אוולין, אל תלכי…". זוכרים?). כזה הוא גביזון, וכאן הוא חוזר אל החומרים שתמיד העסיקו אותו, אבל היופי המיוחד של "געגוע" הוא המגע הקל של גביזון. אם בסרטיו הקודמים גביזון ביים בתנופה ובאנרגיה, ב"געגוע" גביזון לא לוחץ. הפעם גביזון בא ממקום בוגר יותר, בעל נסיון, והדברים כאילו מתרחשים מעצמם. הבטחון של גביזון ביכולות שלו כל כך יפה, והוא מוביל אותי בין שחוק לדמע ממש כמו שהוא עשה ב"נינה", רק ששם אני כל הזמן חשבתי: איך לעזאזל הוא עושה את זה, את הקסם הזה? ב"געגוע" אני אפילו לא הרגשתי שהוא עושה את הקסם הזה, שהוא מביים. הדברים פשוט קורים בצורה כל כך טבעית, עד שכשמגיע החלק המסיים של "געגוע", ובו מדובר בסוג של חתונת רפאים, משהו מיסטי, שמתבסס על מסורת מזרח אסיאתית כלשהי, משהו מופרך ולכאורה מגוחך, אבל בגלל מגע היד של גביזון והדרך הכמעט בלתי נראית שבה הוא מוביל את הסרט הזה, גם החלק האחרון והלכאורה מופרך מרגיש אמיתי ואורגני לגמרי בעולם של הסרט, בעולם שלי.

לכאורה, שי אביבי עושה כאן תפקיד קצת להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת