המופע של רייגן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Reagan Show)

          המטרה: להראות שנשיא ארה"ב בשנות ה-80 היה שחקן קולנוע גם כשהוא היה נשיא, והוא ניהל את המדינה מהטלויזיה, התרכז באיך הדברים נראים, ופחות במהות.

          האמצעים: שימוש בלעדי בחומרים ארכיונים, בעיקר אלו שצולמו בבית הלבן בעת כהונתו של רייגן, ולוותר על כלים דוקומנטרים אחרים כגון ראיונות עם דמויות מפתח או שחזורים.

          השיטה: להתרכז באספקט אחד של נשיאותו של רייגן, והוא מירוץ החימוש העולמי והמלחמה הקרה בין ארצות הברית של אמריקה לבין ברית המועצות הגדולה. הרעיון שהנחה את בוני הנראטיב של הסרט הזה בחדר העריכה הוא להראות שהנשיא רייגן היה אולי חלש מול החוכמה והעוצמה הסובייטית כתוצאה מהתרכזותו בטפל, באיך שהדברים נראים, אבל לקראת הסוף, עם התרגשותה של המערכה השלישית והמכרעת של התסריט, של הנשיאות (דבר שנאמר בסרט באופן מפורש), אז בא הזמן שבו הנשיא יעשה את המעשה הנכון והחשוב, וינצח, כנגד כוחות מבחוץ ומבפנים. כמו הכוכב ההוליוודי שהוא היה.

התוצאה: ככה ככה.

          פסטיבל דוקאביב פותח ביוזמה מבורכת שמטרתה להנגיש קולנוע דוקומנטרי פופולרי לקהל הרחב לא רק בימי הפסטיבל השנתי, אלא במהלך כל השנה. סרט הפתיחה של היוזמה הזו הוא "המופע של רייגן",שיוקרן במהלך החודש כמה פעמים בסינמטק תל אביב. חבל רק שסרט הפתיחה של היוזמה הזו הוא לא סרט יותר טוב.

כי אכן, יש כאן שימוש בלעדי בחומר ארכיוני. בעיקר באאוטייקס (Outtakes), הרגעים שלא שודרו. הרגעים האלו שלפני ה"אקשן" ואחרי ה"קאט". כל אלו הם רגעים משעשעים, אבל הם אנקדוטות. פספוסים. אי אפשר לבנות קייס רק מרגעים כאלו. אז יוצרי הסרט פנו לחומרים חדשותיים, ולשימוש נרחב במהדורות חדשות ובפרשנויות של אנשים שאני לא מכיר ולא יודע את מקומם על המפה האמריקאית  (אני יודע מי זה טד קופל ומי זו ברברה וולטרס. את כל השאר אני לא מכיר. ויש הרבה "השאר"). כך הרצון המרתק כשלעצמו להסתמך על חומרים ארכיוניים בלבד פוגם בחוויית הצפיה. כי כשמישהו אומר שרייגן הוא נשיא חלש, שלא אומר הרבה ולא עושה הרבה, אני לא יודע מי אומר את זה, מה הפונקציה שלו במארג הגדול, ומה ההשפעה של נקודת מבטו על הדברים שהוא אומר.

גם הרעיון של התרכזות רק באספקט אחד של נשיאותו של רייגן הוא רעיון טוב דרמטית, אבל גם כאן הביצוע לוקה בחסר. כי, קודם כל, האקספוזיציה ארוכה מדי, אפילו קצת מתישה. ובמהלכה נזנחים לא מעט רגעים חשובים (כמו למשל: הידעתם שפחות משנה לאחר שנבחר כבר היה נסיון התנקשות בנשיא? זה לא נמצא בסרט). ואפילו רגעים שכן קריטיים לנושא המרכזי של הסרט, ההתמודדות עם הגוש הקומוניסטי, והנראות של כל זה בטלויזיה, נקודות ציון חשובות נזנחות ולא מטופלות (למשל: האולימפיאדה ב-1984, אירוע ספורט ענק שהוא גם אירוע תקשורתי עצום, התקיימה בלוס אנג'לס. מקום אידאלי להציג את נראות הנשיא בתקשורת. מה גם שהגוש הקומוניסטי החרים את האירוע הזה. אבל כל זה לא נמצא בסרט). או למשל, היחס לכל תכנית "מלחמת הכוכבים" ולמירוץ החימוש בתוך הבית, התמיכה כמו גם ההסתייגויות הפוליטיות של סנטורים משני הצדדים, דבר שהופך קריטי לקראת הסוף, כל אלו מוזכרים בחטף, לא באמת הופכים לכח דרמטי שמשפיע על הדמות הראשית בסרט, וכך כל התסריט מאבד מכוחו. התוצאה של כל זה היא טיפול לוקה בחסר, לא מעמיק, באספקט אחד של נשיאותו של רייגן, מבלי באמת להוכיח את הנקודה שהבמאים מבקשים לבסס.

אז מה שנשאר הוא סרט עם כמה רגעים משעשעים הנובעים מהדגשת הרגעים הלא רשמיים, הפרטיים, על חשבון הרגעים החשובים והקובעים, וכתוצאה מכך "המופע של רייגן" מתמוסס בידיים תוך כדי שהוא מוקרן מול עינינו. סרט חביב, אבל חסר משקל לחלוטין, ומאוד לא אפקטיבי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s