אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ רביעי

חמישה ימים עברו מאז פרסמתי כאן את המקבץ הקודם, והנה הצטרפו למירוץ אחרי האוסקר לסרט בשפה שאיננה אנגלית עוד 13 סרטים, וביחד עם הסרטים מהמקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי) יש לנו כבר 43 סרטים שמחפשים אוסקר. הנה סקירה של הסרטים שנוספו למירוץ בימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

אירלנד – שיר של גרניט (Song of Granite) – פאט קולינס

עם כל הרצון הטוב, לא נראה לי שאני מתחבר לסרט שכזה. "שיר של גרניט" הוא ביוגרפיה של אחד, ג'ו היני, זמר עם אירי שחי במאה ה-20. מצולם בשחור לבן, הסרט הזה אמור לתאר תחנות בחייו של הזמר שהוא כנראה שם דבר באירלנד, אבל, לפי כל מה שקראתי, הסרט הזה לא הולך בדרך הביוגרפית הקונבנציונלית, כלומר, הוא לא מחפש (וכנראה גם לא מוצא) נקודות לחץ דרמטיות כדי להעביר את סיפורו של האיש. הכוונה היא להראות שהאמנות מגיעה מתוך המקום שמקיף את האמן, מתוף הסביבה האנושית כמו גם הפיסית, במקרה הזה, מהכפרים הקטנים של אירלנד, אבל אם תביטו בטריילר, תראו שהמצלמה סטטית בחלק גדול מהזמן, והרצון לתת למוסיקה לעשות את שלה הוא אולי נאצל בתיאוריה, אבל כשלא מבינים על מה הוא שר ולא מתחברים לאנשים שמקשיבים, ומבלי שהקולנוע חוגג את השיר הזה, אני מתחיל להשתעמם.

ליטא – כפור (Frost) – שארונס בארטאס

אני לא ראיתי את "הפנים האחרונות", הסרט של שון פן שספג דליים של ביקורות מלגלגות, ונדמה לי ש"כפור" של שארונאס בארטאס הוא מקרה דומה. כאן יש סיפור של צעיר ליטאי אידאליסט שיוצא למסע לאוקראינה, כדי לעזור למוכי הגורל שנקלעו לאש הצולבת של המלחמה. בדרך הוא יפגוש הרפתקאות שונות, ואפילו אהבה (הו!) בדמותה של ואנסה פאראדי הצרפתייה (הו!). לפי הביקורות שקראתי סיפור האהבה חלש, ובכלל יש ריחוק קליני מהדמויות, אז מה שנשאר הוא צילום יפה של כפור, שלא מחזיק זמן מסך של שעתיים ורבע.

לוקסמבורג – מחסום (Barrage) – לורה שרדר

קתרין (בגילומה של לוליטה שאמה), אשה בת כ-30+, חוזרת הביתה לאחר עשור של היעדרות. סיבת ההיעדרות הארוכה נשארת עמומה, אבל סביר להניח שהיא נגרמה בגלל בעיות אישיות של קתרין. יש לקתרין ילדה קטנה. בשנות היעדרותה, שהן כמעט כל שנות חייה של הילדה הקטנה, אליזבת, אמא של קתרין (בגילומה של איזבל הופר הגדולה, אמא של לוליטה שאמה גם בחיים), היא שגידלה את הילדה הקטנה. עכשיו, אחרי כעשור, חוזרת קתרין ומבקשת לקבל את האחריות לגידול הילדה חזרה. החלק המרכזי והגדול של הסרט מתאר סוף שבוע שבו הילדה והאמא שחזרה הולכות לסוג של פיקניק ארוך של התייחדות והיכרות מחדש (ובחלק הזה הופר נעלמת מהמסך לזמן ארוך למדי).

היה כבר סרט שבו לוליטה שאמה ואיזבל הופר שיתפו פעולה. זה היה בקומדיה הזניחה והבינונית "קופקבאנה". נדמה לי שהסרט הזה אמור להיות קטן יותר, אינטימי יותר, ואפקטיבי יותר.

פולין – עקבות (Pokot) – אגניישקה הולנד

פולין שולחת לאוסקר תותחית כבדה. במאית שהיתה מועמדת לאוסקר יותר מפעם אחת בעבר (בפעם האחרונה ב-2012. היא ויוסף סידר הפסידו ל"פרידה" האיראני). הולנד נוהגת לעסוק בסרטיה באירועים פוליטיים הסטוריים, אבל היא גם במאית שמשתפשפת לא מעט בעבודה בסדרות טלוויזיה אמריקאיות (מה שיכול לעזור באוסקר. יותר מאדם אחד אמר לי שזה מה שעזר לחואן חוסה קמפאנלה לזכות באוסקר עם "הסוד שבעיניים"). נדמה לי שסרטה האחרון של הולנד מושפע יותר מעבודתה בארה"ב.

"עקבות" ניתק מהעיסוק הקבוע של הולנד באירועים פוליטיים הסטוריים, והוא מתרכז בחקירת מקרי רצח. גיבורת הסרט היא מורה מבוגרת שחיה לבדה בכפר מבודד על גבול פולין-צ'כיה. המורה הזו היא לא בדיוק הדמות האהובה ביותר בכפר, בעיקר כי היא קולנית ודעתנית בהתנגדותה לפעילות המרכזית של אנשי הכפר – ציד. שני כלביה של הגברת נעלמים יום אחד, והיא כבר חושדת באויביה, אבל גופות אנושיות מתחילות להיערם, ולידן עקבות של חיות טרף. האם החיות הן שאחראיות למקרי המוות האלו, או שידי אדם במעשה?

הולנד היא במאית ותיקה שיודעת את העבודה, אבל הביקורות שקראתי על הסרט היו דווקא מאוכזבות (בוריאטי כתבו שהסרט הוא היה יכול להיות גרסה פולנית של "פארגו", אם רק היה אפשר להכניס בו קצת יותר הגיון), כך שפולין אולי שולחת תותחית כבדה לאוסקר השנה, אבל אני לא באמת יודע אם יש לה סיכוי.

קולומביה – כולנו משפחה (Pariente) – איוון גאונה

שם הסרט, להבנתי, הוא אירוני (מחוץ לקולומביה הוא מוכר בשם "גברים אשמים").

בכינוס משפחתי רנה מודיע על החשת סידורי החתונה עם אהובתו, מריאנה. הסאבטקסט ברור: היא בהריון. וזה לא ממש משמח את ווילינגטון, הדי.ג'יי באירוע, והאקס של מריאנה, שעדיין מאוהב בה, ולא בסתר (הוא, למשל, שוכר חבורת מריאצ'י כדי שתשיר סרנדות מתחת לחלון שלה).

כל זה נשמע כמו קומדיה רומנטית פשוטה. מסתבר ש"כולנו משפחה" הוא בכלל סרט פשע קשוח. הביקורות שקראתי על הסרט משבחות את ה Set Pieces של האקשן, אבל גם הן מציינות שלא ממש ברור מי נגד מי, ולמה. כולם כאן מעורבים בפשע, והכל מאוד מאורגן. עד כדי כך מאורגן, שנשיא המדינה מגיע לאזור הנידח שלהם כדי לשאת ולתת על השקט באזור (מה שאומר שיש כאן כנראה איזשהו שוחד בסיפור). ויש רוצח צעיר על אופנוע עם קסדה, ואף אחד לא ממש יודע מי זה. ויש את רנה, שצריך עכשיו כסף, יותר מתמיד, כי החתונה קרובה, ויש גם ילד בדרך.

בקיצור, הביקורות שראיתי על הסרט משבחות, אני רק לא בטוח שאני אבין את הסרט, או אפילו אוכל ללכת איתו דרמטית, כי אני לא יודע אם המעבר בין הז'אנרים לא יקרטע.

צ'ילה – אשה פנטסטית (Una Mujer Fantástica) – סבסטיאן ליילו

הסרט הכי טוב שראיתי השנה, בלי תחרות בכלל, ובעיניי גם מועמד מרכזי לזכיה באוסקר השפה הזרה.

טרנסג'נדרית שנמצאת במערכת יחסים קבועה עם גבר מתחילה לסבול מהתנכלויות הסביבה בעקבות אירוע פטאלי שמתרחש כרבע שעה אל תוך הסרט. באופן מפתיע, הסרט עדין ורגיש למצבה של האשה הזו, שממשיכה את חייה תוך נשיכת שפתיים, גם כשההתנכלויות מתחילות להיות בוטות. סרט נפלא בעיניי (הנה מה שכתבתי עליו כשראיתי אותו).

מצרים – שייח ג'קסון (شيخ جاكسون) – אמר סאלאמה

סרט שיש לו רעיון מדליק, אני רק לא בטוח שהוא מחזיק שעה וחצי. גיבור הסרט הוא אימאם במסגד שמעריץ את מייקל ג'קסון. חייו נכנסים לסחרור ביום שמלך הפופ, מייקל ג'קסון, מת. בטריילר יש שלל רגעים משעשעים, וזה כולל פלאש-בקים לימים שהוא גילה את השירים של ג'קסון, וכנראה גם הזיות שהן סוג של הומאז' ערבי למלך הפופ המערבי, אבל אני לא ממש רואה התפתחות נראטיב שתחזיק זמן מסך של פיצ'ר (בתור סרט קצר אני מעריך שזו היתה יכולה להיות פנינה).

ויטנאם – אבא ובן (Cha cõng con) – לואונג דין דונג

זה נראה כמו סרט יפהפה שהתסריט שלו מפריע לאהוב אותו. כי מדובר כאן על, ובכן, אבא ובנו הקטן. הוא אב חד הורי (האמא נפטרה כשהילד היה בן 4 חודשים). הם חיים במקום בו הצפות וצרות טבע אחרות מכות מדי פעם, אבל בכל פעם הם קמים מחדש, ומצליחים להתקיים בקושי תודות לדגה הנמצאת באיזור. ואז האבא מקבל בשורה עליה יהיה קשה עד בלתי אפשרי להתגבר: הילד הקטן חולה בסרטן (הו!). צילומי טבע יפהפיים, ותסריט של סרט טורקי באבו-אבוה (האמא מתה מזמן! עכשיו גם הילד הולך למות! והבית מוצף! הו!).

פורטוגל – ג'ורג' הקדוש (São Jorge) – מרקו מרטינס

נראה כמו הגרסה הפחות אנרגטית ופחות טובה של "אבינו" הישראלי. מרקו מרטינס עשה לפני עשור סרט מרגש ויפהפה שנקרא "אליס", על גבר שמחפש באובססיביות אחרי ביתו שנעלמה. עכשיו הוא מתאחד עם השחקן הראשי מאותו סרט כדי לספר על המצב הכלכלי בפורטוגל. גיבור הסרט הוא מתאגרף לשעבר שאשתו הברזילאית מתכוונת לעזוב אותו ולקחת את בנם המשותף חזרה לברזיל בגלל מחסור קבוע במזומנים. כמוצא אחרון לוקח על עצמו גיבור הסרט עבודה כגובה חובות. הוא לא מעוניין להפעיל את אגרופיו כי הוא מבין שאלמלא הוא היה גובה חובות, גם הוא היה נקלע למצבים דומים לאלו שבהם נמצאים החייבים שלהם הוא אמור להרביץ. מצד שני, אין לו כל כך ברירה. נדמה לי שהסרט מתרכז בחיבוטי הנפש ופחות באקשן, ומני יעיש, במאי "אבינו", הבין שבעצם הפעולה נמצאים גם חיבוטי הנפש עצמם (כמו כן, מוריס כהן היה מצוין). ועדיין, "אליס" היה סרט מרגש ויפה, אז אולי גם בזה יש משהו.

בולגריה – תהילה (Слава) – כריסטינה גרוז'בה, פטר ולצ'אנוב

לפני שנתיים ראיתי בפסטיבל ירושלים סרט בולגרי נהדר שנקרא "הלקח". סוג של גרסה בולגרית של האחים דארדן. "הלקח" היה הפיצ'ר הראשון של צמד הבמאים הבולגרים, והסרט השני שלהם מיהר להגיע, וכבר הוקרן בפסטיבל חיפה (לצערי פספסתי אותו בגלל התנגשות בלו"ז). מסתבר שגם כאן המצפון החברתי שלהם עובד שעות נוספות, אם כי, לפי מה שקראתי, עם קצת יותר הומור.

במרכז הסרט פועל תחזוקה של פסי רכבת. הוא מוצא מזוודה מלאה כסף, ומוסר אותה למשטרה. אשת יחסי הציבור של הרכבת מנצלת את ההזדמנות שהתגלה גיבור בקרב עובדיה כדי להפוך אותו לסיפור תקשורתי שיאפיל על שחיתות וקשרי הון-שלטון בהנהלת הרכבת. במסגרת טקס חגיגי גיבור הסרט מקבל שעון דיגיטלי חדש במקום השעון הישן אבל היקר לו (שנקרא "תהילה"). גיבור הסרט רק רוצה את השעון הישן חזרה, אבל בירוקרטיה וקשיים שונים ומשונים נערמים בפניו, כדי שחס וחלילה לא יתגלה עומק השחיתות בהנהלה. אני בעד צמד הבמאים האלו, ומסוקרן לראות דברים נוספים שלהם.

צ'כיה – להפשיר את סבתא (Bába z ledu) – בוהדן סלאמה

נדמה שהסרט הזה הוא במסורת הסרטים הצ'כים מימים ימימה – קומדיה טובת לב, רומנטית הפעם. כל מה שננסי מאיירס האמריקאית מנסה תמיד לעשות, רק בלי הרגשת הפלסטיק הסינטטי ההוליוודי.

גיבורת הסרט היא אשה מבוגרת שחיה לבד. כל ילדיה בגרו ועזבו את הבית, אבל מגיעים אליה פעם בשבוע לארוחת סופ"ש. יום אחד היא במקרה מצילה גבר בגילה מטביעה באגם הכמעט קפוא. זוהי התחלת סיפור אהבה בגיל השלישי, אהבה שהצעירים לא כל כך יודעים איך לקבל. נראה כמו סרט נחמד למדי.

קוסובו – לא רצוי (T’padashtun) – אדון ריזבנולי

הסרט מקוסובו, אבל הוא מתרחש בהולנד. במרכזו אשה ובנה המתבגר, פליטים ממלחמת הבלקן לפני 20 שנה. המתבגר לא מוצא את מקומו בעיר המערבית, מפריע בכיתה, ומסתבך בקטטות. סיפור אהבה עם בחורה בגילו ירפא את נפשו הפצועה, רק כדי לפתוח פצעים גדולים וטראגיים יותר, פצעים מזמן המלחמה. הסיפור מסקרן, אבל צפיה בטריילר נתנה לי את ההרגשה שיש כאן משהו קצת דידקטי, לא כל כך טבעי.

מקסיקו – סערה (Tempestad) – טאטיאנה הואסו

הבחירה המקסיקנית לאוסקר הפתיעה אותי. מישל פרנקו הסתובב בעולם השנה עם סרטו האחרון, "הבנות של אפריל" (ראיתי. סרט אכזרי מדי), והוא היה בעיניי הבחירה הטבעית לבמה הבינלאומית של האוסקר. לחלופין, חשבתי שמקסיקו תבחר לשלוח את "מחלקה 4", הזוכה הגדול של האריאל, פרס האקדמיה המקסיקנית השנה.  במקום שני אלו, מקסיקו שולחת סרט שגם הוא הוקרן כבר בארץ (וגם אותו פספסתי), סרט דוקומנטרי מינורי ונשי שנדמה שנוצר בליבו כאב בלתי יתואר. סרט שמספר שני סיפורים על שתי נשים שנעשה להן עוול עצום, ודווקא מידי השלטון, זה שאמור לשמור עלינו. אשה אחת נזרקה לכלא לכמה שנים על לא עוול בכפה, וכשהיא משוחררת, היא צריכה להתחיל את חייה מאפס. והשניה, לוליינית מזדקנת בקרקס, מתגעגעת לביתה האובדת, והיא בטוחה שהיו אלו דווקא כוחות הבטחון שחטפו את הילדה היקרה שלה. סרט שעל פניו נראה כמו אגרוף עוצמתי לבטן.


עד כאן 13 סרטים נוספים. אני אמשיך לעקוב אחרי הסרטים במירוץ לאוסקר בשפה זרה ולקבץ אותם במקבצים נוספים (ובשבוע הבא: ישראל!).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ רביעי

  1. ליטא – יוקרן בחיפה.

    פולין – גם הוא יוקרן בחיפה. הולנד בהכרח יודעת את העבודה והסרט בסופו של דבר מחזיק מעמד, אבל היא מנסה לדחוף את האידאולוגיה בכוח, מה שעובד קצת פחות טוב.

    צ'לי – יוקרן בחיפה.

    בולגריה – לפני כמה ימים יצא באייטונס ובדי.וי.די, אז אני מניח שיגיע מתישהו לאוזן (גם אני הצלחתי לפספס אותו).

    צ'כיה – יוקרן בחיפה.

    מכסיכו – "בתה של אפריל" היה אחד הסרטים הטובים שראיתי בירושלים וגם אני ציפיתי שיבחרו בו, אבל "סערה" יכול להיות סוס שחור. דרך אגב גם הוא הוקרן אשתקד בחיפה וגם אותו פספסתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s