אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ שישי

עברו פחות מ-48 שעות מאז פרסמתי כאן את המקבץ החמישי, וכבר הצטרפו למירוץ 9 סרטים נוספים, כולל לפחות 2 סרטים עם סיכוי גבוה מאוד להיות מועמדים (כן, אחד מהם של ישראל). ביחד עם הסרטים אותם סקרתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי) יש לנו כבר 59 סרטים שמחפשים אוסקר. אנד קאונטינג. הנה סקירה על הסרטים שהצטרפו למירוץ ביום וחצי האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

אירן – נשימה (نفس) – נארג'ס אביאר

זה נראה סרט מה-זה חמוד. סיפורה של ילדה קטנה ומשפחתה באירן של שנות ה-70. היא משחקת, ורבה עם אחיה, ובורחת מהסבתא שרוצה כל הזמן לסרק אותה (היא מתעקשת על שיער פזור ומבולגן), והיא קוראת הרבה ספרים, בורחת לעולמות דמיוניים. ומבעד לדמיון היא גם מפרשת, בשפה של ילדים, את המאורעות ההסטוריים הגדולים שעוברים על אירן בשנות ה-70 וה-80. נפילת משטר השאה, עליית החומייניזם, והמלחמה הארוכה עם עירק – הכל דרך עיני ילדה קטנה. אולי לא מקורי, אבל לפי הטריילר, ממש מתוק ואפילו נבון למדי.

אינדונזיה – טורא (Turah) – וויקאקסונו וויסנו לגובו

במקום שבו לא עושים הרבה קולנוע, נדמה שהאיכות של הסרטים ירודה, גם אם הכוונות טובות. "טורא" בא לספר על החיים של אנשים עניים בתנאים לא משופרים במיוחד, ועל היחסים בין עשירים לעניים, ואיך העשירים פועלים לשמר את יחסי הכוחות האלו. טורא הוא איש מהמעמד הנמוך שמוצא דרך לצאת מהמצב שבו הוא נמצא, אבל בעלי הנכסים ישתמשו בטריקים שונים ומשונים כדי למנוע מהעניים להפוך את הקערה. סרט חברתי מגמתי שעל פניו אין בו הרבה מעבר לזה.

פרו – רוסה צ'ומבה (Rosa Chumbe) – יונתן רלאיסה

במבט שטחי, זה נראה סרט חביב, אבל זניח. סיפורה של רוסה צ'ומבה, שוטרת ותיקה, שבתה המתבגרת (והתינוק שלה) עדיין מתגוררים איתה. רוסה סובלת מבעיות שתיה והימורים, והעבודה שלה בסכנה. יום אחד, בעבקות ויכוח סוער, הבת עוזבת את הבית, משאירה את התינוק עם האמא (הסבתא). רוסה מחויבת לטפל בתינוק, ומגלה רגעים יפים ועדינים, אבל המציאות תשוב לטפוח על הפנים, ותעמיד את האמא והבת בפני החלטה גורלית (הסוד הגדול, אני מניח, מתגלה כבר בטריילר – הבת מגלה שהיא בהריון נוסף).

אלג'יריה – הדרך לאיסטנבול (La Route D'Istanbul) – ראשיד בושארב

הסרט מתחיל את סיפורו בבלגיה, ומשם במסע עד לטורקיה ולגבול סוריה. סיפורה של אישה בורגנית שמגלה יום בהיר אחד בהפתעה גמורה שבתה המתבגרת התאסלמה, הצטרפה לדעא"ש, ונסעה להצטרף ללוחמי הגי'האד. האמא לא מוותרת ונוסעת אחרי ביתה. ראיתי את הסרט הצנוע והיפה הזה, ולמרות שלא הכל עובד בו, המשחק של האשה ושל הבת מרגש מאוד, והסרט מעורר מחשבה שממשיכה לנקר בראש הרבה אחרי שהסרט נגמר – מה לעזאזל קורץ לנוער שיש לו הכל לנסוע למקומות מוכי גורל ולהתערב במלחמה מורעלת?

צרפת – 120 פעימות לדקה (120battements par minute) – רובין קמפיו

צרפת שולחת לאוסקר את אחד הסרטים הכי מדוברים והכי מהוללים של השנה. זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, ואהוב מאוד ע"י הביקורת העולמית (שאמנם ציינה את אורכו הקצת מוגזם של הסרט, ואת העובדה שיש נפילת מתח מסוימת בחלקים מסוימים, אבל גם שיש הרבה רגעים חזקים, מצוינים, ומרגשים בדרמה הזו), הסרט הזה הוא דוקו-דרמה על המאבק של קבוצות צעירים להעיר את השלטונות ולפקוח את עיניהם לסכנה של מחלת האיידס. כל מיני שיקולים פוליטיים וכלכליים כנראה הנחו את הממשלה הצרפתית בשנות ה-80 ואת הנשיא מיטראן לגרור את רגליהם בטיפול למציאת תרופה למגיפה החדשה הזו, והסרט הזה עוקב אחרי פרטים שונים בקבוצה של מיליטנטים שלא מוכנים לשתוק יותר, והם יוצאים לסדרה של פעולות גרילה כדי להעלות את המודעות הציבורית למחלה, ולאפשרויות ההתמודדות איתה. במרכז הסרט, כמובן, סיפור אהבה שמוביל את הקו הרגשי, אבל גם תיאור של לא מעט פעולות מחאה (כמו זריקת שקיות של דם מזויף על קירות משרדיה של חברת תרופות). סרט מסקרן מאוד, ומועמד רציני מאוד לאוסקר השנה.

דנמרק – אתה נעלם (Du forsvinder) – פטר שונאו פוג

במבט ראשון נדמה שיש כאן משהו מסקרן. כמה מהסופרסטארים של הקולנוע הסקנדינבי בסרט שנראה משובח. אבל קריאת התקציר מבלבלת, והביקורות שקראתי על הסרט שהוצג לאחרונה בפסטיבל טורונטו ציננו יותר את ההתלהבות.

ניקולאי לי קאס ("האידיוטים" של לארס פון טרייר, "אחים" של סוזאן ביר) הוא מנהל בית ספר שעומד למשפט. הוא מואשם במעילה בכספי המוסד הציבורי לטובתו הפרטית. הוא טוען שהוא השקיע את הכסף בכוונה טובה, ועורך הדין שלו (מיכאל ניקוויסט ז"ל, מהסדרה המקורית של "הנערה עם קעקוע דרקון") הולך על קו הגנה שמבקש לבחון את הגידול שהתגלה בראשו של מנהל בית הספר, ולראות בגידול הזה את הסיבה להחלטות השגויות שהוא לקח בחיים. במקביל למשפט, הסרט קופץ אחורה בזמן לתיאור חיי הנישואין של המנהל (אשתו מגולמת ע"י טרינה דירהולם, "הקומונה"), וגם היא תוהה על המקום של המחלה בחייהם, ולתיאור חייו של עורך הדין עם אשה מוגבלת. סיפורו של עורך הדין הוא משני לסיפורו של המנהל, אבל הביקורות שקראתי טוענות שהסרט סובל מגודש נראטיבי, ומדידקטיות בדיון, שגוברת על האלמנט האנושי. סרט מבטיח על הנייר שכנראה לא מקיים.

סלובניה – הכורה (Rudar) – חנה סלאק

אחד מאותם סרטים קטנים שמספרים סיפור מוסר מרתק, אבל גם כזה שדורש סבלנות וסיבולת, ולא להרבה יש. גיבור הסרט הוא כורה פחם שעובד זה שנים רבות בסלובניה (הוא עובד זר, אבל נמצא הרבה זמן במקום הזה). ב-2009 המצב הכלכלי מערער את הבטחון התעסוקתי. הבוסים שולחים אותו למכרה נטוש כדי לוודא שהוא ריק לפני שהם ימכרו את השטח. גיבור הסרט מגלה במקום הוכחות לטבח שבוצע במקום במלחמת העולם השניה, אבל הכוחות הפוליטיים והכלכליים הפועלים היום מבקשים להשתיק את הסיפור, לקבור אותו (תרתי משמע), כדי שיוכלו להרויח כסף. גיבור הסרט נמצא תחת לחץ (לא רק כלכלי), אבל המצפון אומר לו שהוא חייב לאוורר את האמת, לעשות צדק עם אלו שמתו.

קירגיסטן – קנטאור (Kentavr) – אקטאן ארים קובאט

לא ממש הבנתי. ולא ממש עזר שהטריילר שמצאתי ברשת מתורגם לגרמנית ולצרפתית, אבל לא לאנגלית. ויכול להיות שגם אז לא הייתי ממש מבין על מה הסרט.

כי לפי מה שקראתי, קנטאור הוא יצור מהמיתולוגיה היוונית שחציו אדם וחציו סוס. גיבור הסרט הוא גבר שהיה בעבר מקרין סרטים בעיירה קירגיזית. הוא חי עם אשתו והילד הקטן והחירש שלו. אבל הוא גם מאמין באיזושהי אידאה גבוהה על טוהר החיים ויחס הוגן לסוסים, שהם חיה אצילית. היום אנשים משתמשים בסוסים כסחורה, ולא מתייחסים אליהם באנושיות הראויה. אז הוא הולך בלילה וגונב סוסים ממשכנו של עשיר אחד, רוכב עליהם בלילה, ומחזיר אותם לאחר מכן, לא כדי לעשות רווח כלכלי, אלא כדי לשחרר את נפשם של הסוסים, או משהו כזה. וזהו. משונה, מוזר, אבל לא ממש מושך את הלב שלי.

ישראל – פוקסטרוט – שמואל מעוז

טרגדיה בשלוש מערכות: 1. דפיקה בדלת. הילד שלך מת. ההתמודדות עם ההלם הראשוני; 2. שגרת חיים של אותו ילד, חייל בצה"ל, מוצב במחסום באמצע שומקום; 3. כמה חודשים לאחר מכן, מבט רפלקסיבי על הטרגדיה המפותלת, עד השוט האחרון והמפתיע בדממה שבו. סרט מאוד מרשים, רק שאני הרגשתי שבאיזשהו מקום שמואל מעוז מתאמץ יותר מדי. ועדיין,  לאור התגובות המאוד נלהבות בחו"ל, לסרט הזה יש סיכוי ממשי באוסקר.


עד כאן המקבץ השישי. יש עוד כמעט שבועיים עד לדד-ליין. אני מניח שיהיו עוד 2-3 (או עשרים-שלושים) סרטים נוספים. יהיו עוד סקירות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ שישי

  1. אירן – יש בסרט לא מעט דמיון ומתיקות (במובן הטוב), אבל זה לא מתחבר אל תוך רצף סיפורי אמתי ולקראת מחצית הסרט מתחיל להימאס. יכול להיות שמי שיותר בקיא בדקויות של היסטוריה האירנית או בתרבות הפרסית יבין אותו יותר, אבל אני בספק שחברי אקדמיה האמריקאית נמנעים בין האלו וגם אני לא בטוח שסוף הסרט יוסיף לו מצביעים.
    חבל שהאירנים בחרו דווקא ב"לנשום" היה להם את "ללא תאריך, ללא חתימה" שזכה בפרס בימוי ושחקן בOrizzonti שלדעתי היה יכול להיות בין המועמדים (כאמור ״אדם של יושרה״ אסור להקרנה באירן, למיטב ידיעתי).

    קירגיסטן – הוקרן בירושלים. בערך הבנת נכון, אבל איזה סרט יפה ומרגש עם אמירה על טבע והמקום של האדם בו, אבל גם על קולנוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s