פוקסטרוט: הביקורת

8 שנים העולם חיכה. 8 שנים מאז ששמואל מעוז המם אותו עם הסרט "לבנון". היו לי בעיות עם הסרט ההוא, אבל גם אני לא יכולתי להתכחש לכח הממש פיסי שהיה לו עלי. על הרגשת הקלסטרופוביה המוחשית שהוא יצר אצלי. והסרט ההוא הרי זכה בפרס ראשון בפסטיבל ונציה המאוד חשוב, אולי הפרס הבינלאומי הגדול ביותר שאיזשהו סרט ישראלי זכה בו אי פעם. אז הנה שמואל מעוז חוזר. וגם הסרט הזה מרשים מאוד, ובאותה נשימה יש לי גם ממנו השגות.

בגדול, הסרט הזה מחולק לשלושה חלקים, פחות או יותר שווים באורכם. החלק הראשון אדיר, השני פחות, והשלישי, פחות פחות. ראשית צריך לומר שהצלם גיורא ביח חוזר לשתף פעולה עם מעוז גם בסרט החדש. והעבודה של ביח בסרט הזה, כמו בקודם, היא סוג של מדהימה. אולי אפילו יותר מדי. יש לא מעט שוטים בסרט הזה שמסתכלים על המתרחש ממבט על. והסרט הזה, בכל חלקיו, מדבר הרי על טעויות. על גורל/ אלהים שקיים או לא קיים, על צירופי מקרים, על טעויות אנושיות וטעויות אלוהיות. על רגעים בחיים שנגרמים כתוצאה מטעויות פטאליות. והרגעים הגדולים האלו בחיים מבוימים בסגנון גדול מהחיים. בחשיבות עצמית עמוקה מאוד. מאוד מאוד. יש משהו כבד מנשוא בסרט הזה.

בחלק הראשון זה עובד מצוין. כבר בהתחלה, משפחה מקבלת ידיעה על מות בנה החייל. וההתמודדות של המשפחה, בעיקר של האב (ליאור אשכנזי בהופעה נפלאה, מאופקת ומתפרצת מבוקרות בצורה כל כך מדויקת ומרגשת), היא זו שממלאת את כל החלק הראשון של הסרט. שמואל מעוז עובד כאן מצוין עם הסאונד, מצלם הרבה פעמים בשוטים סגורים, ומכניס סאונדים זרים מבחוץ. החיים פורצים בצורה מבהילה ופתאומית אל השגרה. טעויות, שריטות ברגעים הרגילים הופכים את כל החיים. והנימה הרצינית של הסרט הולמת את המעמד. חלק ראשון אדיר, מאוד מרגש, מבוים, משוחק, מצולם, ערוך בשיא האיכות הקולנועית שיש.

ואז הסרט עובר לספר על הבן. חייל במחסום. יש נסיון להכניס קצת הומור בסיטואציה. ריקוד. פוקסטרוט. גמלים. יש נסיון מסוים להעתיק את האסטתיקה של איליה סולימאן. אבל שמואל מעוז כנראה חלש בקומדיה. הרי סולימאן, מלבד קביעת הפריים הנפלאה שלו, יודע לביים בסגנון חתום הפנים שהוא-הוא ההומור הכל כך חד שמנוגד בצורה כל כך מדויקת לאמירה הפוליטית הרצינית. מעוז מביים ברצינות תהומית, בשקט מאיים, ללא שמחה של הווי צבאי ואינטראקציה הגיונית בין בחורים צעירים שנמצאים במשמרת במחסום. יש סיפור יפה על חוברת פלייבוי, אבל ההגשה של הסיפור, כמו כל החלק הזה של הסרט, מוגש בצורה מהורהרת משהו. וכאן כבר יש פער בין הגישה הכבדה של הסרט לבין הסיטואציה הדורשת קלילות מסוימת שתוביל אל אותה טעות צבאית טראגית.

ואז מגיע החלק השלישי. חוזרים להורים, ולניתוח של לאחר מעשה. הם מסתכלים על הנעשה במבט לאחור, אחרי שעברו ועיכלו את כל הכאב. אבל גם כאן, הרצינות האיומה של מעוז ממשיכה להכביד, ובחלק הזה כבר ממש לתסכל. גיורא ביח ממשיך ללהטט עם המצלמה שלו לכל אורך הסרט, אבל ככל שהסרט מתקדם נדמה לי יותר ויותר שמדובר בפרטנציה אמנותית (מרשימה כשלעצמה) שלא תמיד מקשיבה להלמות לב הגיבורים, לשיחות שלהם. מה גם שהשיחה בחלק השלישי כבר נוטה לפילוסופיית יתר, לשיחה שכבר רחוקה משיחת חולין, ואני מוצא את עצמי לא כל כך מתחבר לאנשים כאן.

אז יש טעויות בחיים. חלקן פטאליות. חלקן של הגורל. חלקן של אנשים. ואולי זו מקריות, ואין יד מכוונת. ככה זה. סה לה וי. הסרט הזה הוא הדגמה של זה – לצד רגעים של קולנוע עילאי ממש, יש רגעים שבהם הבמאי מרוכז מדי בהבעה הקולנועית עד שהוא מאבד אותי. סרט שהוא בעת ובעונה אחת מרשים מאוד, אבל גם כבד מאוד. כבד מדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “פוקסטרוט: הביקורת

  1. היי איתן
    שנה טובה
    נוטה להסכים איתך.
    "פוקסטרוט" סרט טוב, אבל התחושה [ובהרבה סרטים ישראליים] שמשהו חייב להיות תמיד
    "שונה" ן"מיוחד".
    בעיני, הריקוד במחסום נראה"תלוש" ממש כמו הסצינה הלילית הדמיונית של שי אביבי עם הבן שלו
    ב"געגוע" [שהוא גם סרט טוב].
    אלי, הסרטים של איתן גרין [כולל "חדרי הביית" האנושי והנפלא] מדברים הרבה יותר.

  2. ..עכשיו קראתי גם את הביקורת ב"עין הדג" על פוקסטרוט וגעגוע ואני מסכים עם כל מילה…

  3. רק מי שהוצא מהבית , מהפוך למילואים , 4 אנשים במקום שכוח אל , יבין את הריקוד , זה קטן על מה שעושים לעתים משעמום ומתסכול .( הייתיי במקום שרקדו עם בובת מין מתנפחת , ושמו אותה שומרת בש"ג .)
    הסרט מרגש וקולע למה שיכול לעבור אדם שמקבל בשורת איוב .
    נכון שהסרט כבד מאד עד כדי מחנק – כל הכבוד ליכולת להעביר תחושות בתמונות ,
    מי שרוצה להימנע מזה יכול ללכת לסרט קומי .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s