אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ שמיני

ממש לפני יום כיפור, אני מוסיף לכאן סקירה נוספת של הסרטים שנוספו למירוץ אחרי האוסקר לסרטים בשפה זרה. 4 ימים עברו מאז הסקירה האחרונה, ומאז נוספו לרשימה 10 סרטים נוספים, וביחד עם הסרטים שנסקרו במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי) יש לנו כבר 80 מדינות בתחרות. הנה סקירה על הסרטים שנוספו לרשימה בימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

קניה – קאטי קאטי (Kati Kati) – מביטי מאסיה

במבט ראשון, זה נראה סוג של טייק אוף על "החיים שאחרי" של הירוקאזו קורה-אדה, אבל נדמה לי שבמקום להרהר באינדיבידואל ובמשמעות החיים הפרטית, הבמאי-תסריטאי מבקש לומר משהו על המצב הפוליטי בקניה, ובמבט מרחוק נדמה לי ששני האלמנטים מפריעים אחד לשני במקום להפרות ולבנות סרט משמעותי.

גיבורת הסרט מתעוררת יום אחד במקום זר, ולא זוכרת דבר ממה שעבר עליה. היא מגיעה לכפר נידח בשם קאטי קאטי, ושם היא מבינה שהיא בעצם מתה, ועכשיו היא נמצאת בנקודת מעבר. גבר אחד שהוא סוג של מנהיג במקום הזה מנסה לעזור לה להיזכר בחיים שלה, אבל, וכאן הסרט מתחיל כנראה להסתבך מדי, נוצר קשר בינה לבינו, מערכת יחסים שמבוססת על הקשר שהיה ביניהם בחיים שלפני המוות, והסודות שיוצאים החוצה קשורים במצב הפוליטי הנפיץ בקניה. או משהו כזה. כמו שלא אהבתי את הסרט של קורה-אדה, אני מניח שלא אוהב גם את הסרט הזה (אם כי אני מניח שמסיבות שונות).

קנדה – הוצ'לאגה, ארץ הנשמות (Hochelaga, Terre des Âmes) – פראנסואה ז'יראר

פראנסואה ז'יראר עשה לפני כמעט 20 שנה סרט שנקרא "הכינור האדום", שזכה באוסקר על המוסיקה. כמה שנים לפני כן ז'יראר ביים את הסרט "32 סרטים קצרים על גלן גולד", שגם הוא זכה בהרבה פרסים ובהכרת הביקורת העולמית. סרטו החדש של ז'יראר הוא נציג קנדה לאוסקר השנה, אבל, לפי מה שאני קורא, הפרסים הפעם ילכו למישהו אחר. לא בגלל שהביקורת מכסחת את הסרט (היא לא), אלא בגלל שנדמה שהסרט המאוד אמביציוזי הזה, שמתפרס על פני 750 שנים (שבע מאות וחמישים שנים!) ידבר יותר לקנדים ולאנשים שמתעניינים בהסטוריה קנדית, ופחות יעניין את השאר.

סצינת הפתיחה להבנתי היא זו שגם נראית בטיזר טריילר שבלינק – במהלך משחק פוטבול נפער בור באדמת המגרש. הבור הזה גורם למות אחד השחקנים, וגם חושף רמזים לתרבות עתיקה, ובכך הופך לאתר חפירה ארכיאולוגי. עם חשיפת עוד ועוד ממצאים הסטוריים בחפירה, הסרט עובר לספר על האנשים שחיו באותו מקום מאה, מאתיים, וגם שבע מאות שנה אחורה. ז'יראר, כמובן, לוקח לעצמו חירויות, ובונה סיפורים דרמטיים פיקטיביים קטנים על האמת ההסטורית המתגלית: אדם המגיע מהעולם הישן מתאהב בתושבת המקום, ואז חולה במגיפה; אשתו של בעל אדמות עשיר מחביאה פליטים מזעם הצבא בזמן מלחמת האזרחים; ואדם צרפתי המגיע לקנדה בזמנים העתיקים ופוגש בשבט ההוצ'לאגה, התושבים המקוריים של המקום, ומביא להם מתנות. הם לוקחים אותו אל פסגת ההר, ומאפשרים לו לתת שם למקום, והוא קורא לו "הר מלכותי", Mount Royal, או בצרפתית, Montreal, מונטריאול.

סוג כזה של סיפורים מהעבר משולבים בהווה, ולמרות שבביקורות שקראתי מציינים שהמעברים בין הווה לעבר דווקא עשויים במיומנות ואפילו בפיוטיות, עדיין הסרט הזה כנראה יעניין את מי שחי שם בקנדה, ופחות את הקהל הבינלאומי.

פיליפינים – ציפור נדירה (Birdshot) – מיכאל רד

נערה צעירה שלומדת את רזי הציד נכנסת בטעות לתוך שמורת טבע שבה הציד אסור, והורגת בשגגה נשר ששייך לזן של ציפורים בסכנת הכחדה. המשטרה שבאה לחקור מגלה פשע אחר לגמרי בעל מימדים מפחידים למדי, הקשור בהעלמות אוטובוס על נוסעיו. יש לי הרגשה שלמרות שהסרט נראה טוב (לפי הטריילר), והסיפור על חקירת האוטובוס נראה מסקרן, הסיפור של הילדה והציפור נדמה לי שרק יפריע לזרימה של הסרט, ויהיה פחות מעניין בפני עצמו, ואולי נמצא שם רק בשביל סוג של סימבוליות, וזה אף פעם לא עובד אם הסיפור עצמו רזה מדי, ולא מחזיק את העניין של הצופה.

פאראגוואי – מחפשים את המטמון (Los Buscadores) – חואן קרלוס מנליה, טאנה שמבורי

לפני כמה שנים הסתובב בפסטיבלים בעולם סרט קטן מפאראגוואי שנקרא 7Cajas (שבע תיבות). זה היה סרט פעולה דל תקציב, אבל בהיותו סרט ששואב השראה מהקולנוע הקוריאני, הוא ידע לחפות על העדר תקציב בהעזה ובמחשבה מקורית (בחלק לא קטן מזמן המסך שלו. ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים 2013. הנה מה שכתבתי עליו). אז לחבר'ה שעשו את הסרט ההוא יש סרט חדש, ונדמה שהם הולכים באותה דרך של הסרט הקודם שלהם, רק עם תקציב משופר. כאן יש סיפור על בחור צעיר שמקבל מסבא שלו מתנה,  סוג של מפה לחידת הגיון שבסופה איזשהו אוצר. הוא מגייס כמה חברים ויוצא למסע חיפוש אחרי המטמון. והוא כנראה לא היחידי, כי פתאום מישהו יורה עליו (ראו את הטריילר). יכול להיות שזה אחלה סרט, רק שכרגע רק תושבי פאראגוואי יודעים על זה, כי הסרט לא הוקרן מחוץ למדינת המוצא שלו, וזה יכול לפגוע בסיכויי האוסקר שלו. אבל זה רק לבינתיים.

סינגפור – פופאי (Pop Aye) – קירסטן טאן

מבחינת האוסקר, יש לסרט הזה יתרון קטן: הוא כבר הופץ מסחרית בארה"ב, וקיבל ביקורות טובות. הוא גם נראה מקסים וחמוד, ואפילו אולי מרגש. סיפורו של ארכיטקט מבוגר שמרגיש שחייו תקועים. חיי הנישואין שלו אפורים, וגם הקריירה שלו מדשדשת. חדשות על הריסת בניין שהוא תכנן פעם כדי לפנות מקום לפרויקט נדלן יוקרתי לא מוסיפות למצב הרוח. ואז, יום אחד, הוא רואה במקרה את הפיל שהוא אהב כשהוא היה ילד (הוא גדל בסביבה כפרית לפני שעבר לעיר הגדולה). בהחלטה של רגע הוא קונה את פיל הילדות שלו מהאדם שמחזיק אותו, ויוצא למסע להחזיר את הפיל הביתה. לפיל קוראים פופאי, על שם הדמות המצוירת הידועה. נראה סרט מקסים שיכול להפתיע.

אפגניסטן – מכתב לנשיא (A Letter to the President) – רויה סאדאת

אשה שבעבר היתה פקידה ממשלתית נשפטת למוות בעוון רצח בעלה. תקוותה האחרונה היא בקשת חנינה במכתב גלוי לנשיא המדינה. הנשיא מגלה שיש בסיפור אלמנטים נוספים (בעלה כנראה התעלל בה) ומתערב בסיפור. סרט שמצד אחד יש בו כנראה דיון חשוב במעמד האשה בחברה, אבל מצד שני הדיון כנראה מתקיים בצורה דידקטית, חסרת עומק אמיתי, בסיטואציה מוכתבת מלמעלה ע"י תסריטאי, ולא בזרימה טבעית של סיפור (זה הרושם שלי ממעבר על החומר שנמצא על הסרט הספיציפי הזה באינטרנט).

בנגלדש – סונא בונדהו (সোনবন্ধু) – ג'האנגיר אלאם סומון

אין לי מושג על מה הסרט הזה. בשום מקום לא הצלחתי למצוא אפילו לא התחלה של סינופסיס. אבל אולי לא צריך. כי שראיתי את הטריילר הבנתי שמדובר במשהו כל כך לוקאלי, שאין לו סיכוי לדבר אל מי שלא מכיר את התרבות הזו. מדובר כנראה במשהו רומנטי-טראגי, מדובר כנראה בסרט שבו מככבים שחקנים מאוד מפורסמים בבנגלדש, אבל כאלו שאף אחד לא מכיר אותם מחוץ למדינה הזו (בכל מקום שבו ניסיתי לדלות פרטים על העלילה היה רק כתוב: סרטה החדש של פופי! ובהשתתפות פורי מוני!), ומדובר כנראה בסוג של סרט בוליוודי, רק מבנגלדש (כלומר: צבעוני, עם הרבה שירים), רק עם משחק ברמה של סרטים של ימין מסיקה, ואפקטים ברמה של סרטי חתונה ישנים. בחיי, תראו את הטריילר. בקיצור: מיותר.

תוניס – האחרון (The Last of Us) – עלא אלדין סלים

אם אני אראה פעם את הסרט הזה, סביר להניח שאני אלך לאיבוד מהר מאוד. נדמה לי שהסרט הזה הוא סוג של חידת הגיון לא פתורה, שיש בה נסיון לפיוטיות, אבל גם מידה רבה של סגנון יתר. ב-95 דקות חסרות דיאלוג, הסרט הזה עוקב אחר מסעו של פליט בחיפוש אחר מקלט בצפון אפריקה. הוא חוצה מדבריות עד שהוא מגיע ליער. הוא גם פוגש אדם שמראהו דומה לו מאוד, כמו תמונת מראה ממש. וזהו. לא ברור.

ארמניה – יבה (Yeva) – אנאהיט אבאד

נדמה שהסרט הזה אולי מנסה לצאת מתוך סיפור מעניין, אבל הוא מכביד עליו קולנוע סנסציוני, כזה שמחפש את הדרמה הכי כבדה וטראגית. בכוח. סיפורה של אשה שבעלה נפטר, והיא מואשמת ברציחתו. גם משפחתו של בעלה לא מאמינה לה. היא בורחת עם ביתה הקטנה למקום אחר, שם היא נאלצת לחיות בזהות שאולה. הטריילר מראה לא מעט מבטים רבי משמעות, סיפור שמתעקש להיות טראגי יותר ויותר (מה שפעם קראו סרט טורקי), ובכך הוא רק הופך למגוחך בעיניי. או שזה רק הטריילר שעושה לסרט שרות דב.

איטליה – הנער מצ'אמברה (A Ciambra) – ג'ונאס קארפיניאנו

זה נראה אחד מאותם סרטים שמשתמש בקו עלילה רזה מאוד כדי להעביר בצורה אוהבת וחמה אוירה של מקום ושל אנשים מאוד ספיציפים. הנער מצ'אמברה הוא גיבור הסרט. אחד שרוצה להיות כמו אחיו, זה המצליח בעיסוקיו, חלקם לא ממש חוקיים. כשאחיו נעלם הוא צריך למלא את מקומו, להתבגר בבת אחת, ולקחת אחריות. מסביב, כל האנשים המיוחדים שממלאים את המקום הזה. הסרט יוקרן בפסטיבל חיפה, וסימנתי לי לראות אותו. נראה מסקרן.


עד כאן עוד עשרה סרטים. אני מניח שבימים הקרובים יתווספו עוד כמה סרטים, אבל די, המדינות מתחילות להיגמר כבר…כך שאני מניח שיהיה עוד מקבץ אחד או אולי שניים אחרונים (הדד-ליין בעוד כמה ימים, וכמה ימים לאחר מכן מתפרסמת הרשימה הרשמית. וארגנטינה לא בחרה עדיין).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ שמיני

  1. קניה- הפעם די קלעת. מלבד למרות שהרעיון מאחוריו הוא לא רע, בהתרחשות יש יותר מדי חורים וכאשר הסיפורים מתחילים להתגלות הסרט בכלל מתחיל להתרסק, אבל מי שרוצה יכול לצפות בו (חוקית) בתשלום בhttps://www.ofdf.shop שיש שם עוד סרטים מקניה, אחד מהם "Nairobi Half-Life" הנציג הראשון והאחרון של קניה מלפני 5 שנים, שהיה דווקא מעולה.

    פאראגוואי – עם כל האהבה ל"שבע תיבות" (והיה לי לא מעט בזמנו) זה לא מסוג הסרטים שמקבלים מועמדות לאוסקר בדרך כלל (גם אם יסתובבו בפסטיבלים פה ושם).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s