מכתוב: הביקורת

זה היה עבורי אחד הסרטים הכי מסקרנים של השנה. כשרונות עצומים עם קבלות במסך הקטן ועם אש יצירתית בוערת עוברים למסך הגדול לסרט ראשון – הם יכולים להיות גדולים!

וזאת הבעיה של הסרט. השתן עלה להם לראש. כל הסרט הזה, כל "מכתוב", הוא: תסתכלו עלינו. איזה גדולים אנחנו.

קולנוע זה לא טלויזיה. זה גדול יותר. מקיף יותר. אז עודד רז הבמאי, ושני השחקנים-תסריטאים-יוצרים, חנן סביון וגיא עמיר, שניהם רוצים לעשות דברים גדולים. אז כבר בהתחלה, כבר בסצינה הראשונה, הם מרביצים, בהילוך איטי, עם חיתוכים מהירים. זה שואו. זה לא סרט.

הרי הגדולה של חנן סביון ושל גיא עמיר, הספציאליטה שלהם, הוא בניית עולם עם שפה מאוד מדויקת ועם חוקים מאוד ברורים. אז נכון, את כושר כתיבת הדיאלוגים הם לא איבדו. פניני הלשון שרצות פה הן דליקטס. גם כאן. אבל השחקנים שאומרים את הרפליקות האלו כל כך מלאים מעצמם, כל כך לא מחוברים לסיטואציות, עד שהעולם הזה מתפרק בידיים בתוך שניות. חנן סביון מושך את החזה שלו כלפי מעלה בצורה מלאכותית, וגיא עמיר מתקפל למטה בצורה לא פחות מביכה. נכון, זו קומדיה, ועדיין, נדמה שהשחקנים-תסריטאים האמינו שאם עבד להם ב"עספור" וב"פצועים בראש", אז בסרט קולנוע זה יבוא מעצמו. זה לא. אני הרגשתי כמעט זלזול של הצמד הזה בצופים. אפילו די נעלבתי מהסרט הזה.

כי כשמגיעים לחדר העריכה ורואים שדברים לא עובדים, אז מנסים להחיות את זה בכוח. למשל, בעזרת מוסיקה. תנסו לספור כמה פעמים יש מוסיקת גיטרה ספרדית שמכסה על קטע שאמור להיות מרגש. אחרי כמה דקות תאבדו ספירה. או מוסיקת אקורדיאון בקטעים הקלילים יותר (עם בדיחה אחת מודעת לעצמה, שבה האקודיאון מופיע און-קמרה. הרעיון טוב יותר מהביצוע כאן). העריכה גם ממהרת לחתוך את הסצינות, לעבור לקלוז-אפים בצורה מקרטעת, כי השחקנים לא באמת משחקים, אלא רק אומרים את הטקסט, והעורך רק מנסה להשאיר את הסרט בחיים בקושי.  "מכתוב" הוא כמעט ספר הדרכה לאיך לא לעשות סרט. שהרי גם התסריט עצמו, שמבוסס על רעיון מדליק, גם הסיפור הזה לא מפותח בצורה מספקת. למשל, בוסי המאפיה שמעל לצמד הגיבורים האלו – הסיפור שלהם מטופטף לסרט במנות קטנות מאוד וברווחים גדולים מאוד, מה שמונע כל דרמה, ובגלל הרווחים הגדולים, אין גם בניית מתח.

אז מה שנשאר היא חן אמסלם. פנינה האמסלם הזאת. היחידה שמתפקדת כמו אדם בשר ודם בתוך העמדת הפנים הגדולה הזו שמנסה להיות סרט קולנוע. כשאחד מהם מתחפש לאישה חיפשתי חור באדמה שיבלע אותי.

אכזבה גדולה מאוד, "מכתוב". כשרון לבד לא מחזיק יצירה. צריך עבודה, ולפעמים קשה מאוד, כדי לנצל את הכשרון הזה. צפייה ב"מכתוב" נתנה לי את ההרגשה שיוצרי הסרט חשבו שמכיוון שהכשרון שלהם כבר מוכח, ההצלחה תבוא מעצמה. אותי זה לא הצחיק, או ריגש, או הלהיב. אותי זה בעיקר עצבן. כשרונות גדולים מתבזבזים בסרט חלש ומיותר. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s