פסטיבל חיפה 2017: אה, לוסי

(שם הסרט במקור: Oh Lucy)

איזה כיף. לפתוח פסטיבל סרטים לא עם סיפור על רפליקנטים (מה שזה לא יהיה), מרדפים, אקשן, עולם עתידני, וכיוב'. איזה כיף לפתוח פסטיבל סרטים עם סרט צנוע, יפני, קטן, אבל עם הרבה מחשבה, לב, ומקוריות. אמנם יש ב"אה, לוסי" כמה מהלכים מגושמים, שמסגירים את העובדה שמדובר בסרט ביכורים של הבמאית, אבל יש בסרט הזה כמיהה לאיזושהי אמת.

יש הרבה העמדת פנים בחיים שלנו. שואלים אותנו "מה שלומך?", ואנחנו אומרים "בסדר", למרות שבעצם היינו רוצים לזחול מתחת לשמיכה ולהתקפל לתוך הצער שלנו. שואלים אותנו מה אתה חושב על מישהי, ואנחנו מנומסים, לא אומרים את דעתנו האמיתית. גיבורת הסרט מחפשת חיבה. אמיתית, לא מזויפת. והיא מחפשת את זה במקומות קרובים וגם רחוקים. עד הקצה השני של העולם היא מגיעה. כל הסרט הזה הוא דיון בפער הזה בין העמדת הפנים היומיומית שלנו לבין מה שאנחנו מרגישים באמת.

הדיון המעניין הזה מלווה גם בדיון מקביל על הבדלי התרבויות בין יפן לאמריקה. האם היפנים הם צבועים כמו האמריקאים, או שהם שונים? או שהם צבועים, רק אחרת? כי האמריקאים מאוד נחמדים ומנומסים, אבל זוהי נחמדות מזויפת. אין כאן חיבה אמיתית. או שאולי יש. בסצינת החיבוק (באחת מהן. יש כמה), למשל, יש את אותה ניגודיות. מצד אחד זה חיבוק מאולץ. זה לא באמת חיבוק של אהבה. חיבוק בין שני אנשים שרק עכשיו נפגשו. בין מורה אמריקאי לסטודנטית יפנית. אבל יש שם חיבה אמיתית בכל זאת, מתחת להעמדת הפנים. היפנים מצד שני אומרים דברים יפים לאשה שעוזבת את העבודה אחרי כל כך הרבה שנים. אבל בעצם הם לא באמת אהבו אותה, מסתבר. היפנים אולי קיצוניים יותר, רציניים יותר (הסרט מתחיל בסצינת התאבדות שנתקלת בתגובה אדישה משהו. מוזרים היפנים האלו), אבל גם אצלם יש את אותו ניגוד בין העמדת הפנים לבין האמת הפנימית.

הסרט לוקח מסע חוצה יבשות בחיפוש אחרי האמת האנושית. יש בו כמה מהלכים קצת מגושמים ולא הכל עובד בו (ההתאבדויות, למשל. כן, יש יותר מאחת. והתגובות אליהן משונות). אבל המשחק של הסרט על הפער בין התרבויות הכל כך שונות האלו, היפנית והאמריקאית, כמו על הפער בין מה שאנחנו אומרים כלפי חוץ ומה שאנחנו מרגישים, והאם פינו וליבנו שווים – כל אלו יוצרים סרט אינטלגנטי, שערוך במתינות ומבוים בטעם ובצניעות, עם הבלחות הומור בלתי צפויות שמקרבות אותי בצורה בלתי אצמעית לדמויות – והתוצאה היא סרט אקסנטרי קצת, אבל כזה שלא קופץ מעל הפופיק, ודווקא בגלל זה הוא קונה אותי. סרט מקסים ולרגעים אפילו מרגש, מצחיק, וחכם ומעורר מחשבה. כדאי לראות. בפסטיבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2017: אה, לוסי

  1. היי איתן ,

    חיפשתי את הביקורת שלך ל"את לי לילה" מ 2014 ולא מצאתי. תוכל להעביר אותה למייל שלי. תודה. שושנה קירש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s