פסטיבל חיפה 2017: הקרב על המשמורת

(שם הסרט במקור: Jusqu'à La Garde)

צריך לומר מראש: רבע השעה האחרונה של הסרט היא כמו סרט מתח משובח בפני עצמו. הבעיה שלי היא עם שאר הסרט. והאמת, גם המערכה האחרונה, מצוינת ככל שתהיה, נתנה לי הרגשה הרבה יותר מדי היסטרית, מכיוון שהיא הייתה מחוברת לסרט השלם.

הבעיה מתחילה כבר בהתחלה. בסצנה א-ר-ו-כ-ה מאוד ודברנית מאוד. יש משפט גירושין. השופטת מדברת. באריכות. בפירוט. מאוד. ואז עורכת הדין של צד אחד. ואז עורכת דין של הצד השני. דיבור ארוך מאוד ומתיש. מהשיחה מתברר שלצד הגברי יש כנראה בעיה רצינית מאוד של שליטה בכעסים, אבל לאורך רוב הסרט הרגשתי את הספק. שאולי יש כאן אשה מניפולטיבית שמונעת מהגבר להיפגש עם ילדיו, עוברת דירה מבלי להודיע, מסיתה את הילדים נגדו, ועוד כהנה וכהנה, והגבר רק בונה עוד ועוד תסכול. זה יפה בעיניי שהסרט שומר על עמעום לגבי מיהו הצד הצודק במלחמה הזו, אבל מכיוון שהסרט בוחר צד, והולך עם הדמות של הגבר לכל אורך הסיפור, מבחינה רגשית אין לסרט איך להוביל אותי. הבמאי-תסריטאי כאילו לא החליט מהו אותו גבר, וכך גם אני נשאר תוהה לגבי הגיבור שאיתו אני הולך.

מה גם שלבמאי הזה יש בעיה רצינית של תחושת זמן. הסצינות בסרט ארוכות מאוד (לא רק סצינת הפתיחה), והן מושכות את הסבלנות שלי עד קצה גבול הסיבולת ומעבר לה. ובנוסף, למרות שהסרט בוחר, כאמור, צד ללכת איתו, הוא מביים בקורקטיות, בניטראליות. יש, למשל, סצינה שבה הבת המתבגרת נכנסת לשירותים בביה"ס ומשתמשת בבדיקת הריון. כל הסצינה מצולמת כשהמצלמה נמצאת על הרצפה מבחוץ. כלומר, כל מה שאנחנו רואים במשך הסצינה הלא קצרה הזו הוא את קרסוליה של הנערה. לא את פרצופה, ובוודאי לא חלקי גוף אחרים. הבמאי מונע ממני קשר ישיר עם הדמויות ע"י צילום משונה ומרוחק, אורך בלתי נסבל של סצינות, וחוסר בהירות לגבי אופיו של הגיבור הראשי. אז לא רק שלסצינה הזו עם בדיקת ההריון אין המשך בסרט, והעניין הזה נשאר תלוי באויר, הבמאי משאיר אותי בלימבו רגשי, לא באמת מחבר אותי למי מהדמויות. לכן, גם, הסצינה האחרונה עובדת כל כך טוב – מכיוון שבה כבר ברור איפה כל אחד עומד (כשאחד מהצדדים מחזיק רובה ביד, אין כבר צורך לומר מי השתגע. זה כבר ברור), אבל מכיוון שלכל אורך הסרט המהלך הרגשי שלו עמום, ניטראלי, ואין בנייה דרמטית לקראת איבוד העשתונות הטוטאלי בסוף, משהו בסצינה הזו, מרשימה ככל שתהיה, נתן לי הרגשה הסטרית מדי.

אני מבין למה הסרט הזה זכה לכל כך הרבה תשבוחות שהוקרן בפסטיבל ונציה. האינמפקט של המערכה האחרונה של הסרט מרשים מאוד, אבל כיחידה שלמה הסרט הזה פגום לטעמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s