פסטיבל חיפה 2017: אל תשכחי אותי

זה היה צריך להיות סרט שאני אוהב. היה צריך להיות. אבל משהו שם לא עובד.

כי מדובר במסע של שתי דמויות שנפגשות במקרה, ועוזרות אחת לשניה ברגע אחד קצר בחיים. אבל המסע הזה מתחיל רק אחרי כמחצית סרט. בכלל, משהו בעריכה של הסרט הזה לא ברור. יש התעכבות מתסכלת על דברים פחות חשובים, והשמטה של דברים יותר חשובים. וגם כשיש סצינות אפקטיביות, גם הן נמשכות יותר מדי זמן, פוגמות בקצב של הסרט.

הרי יש לנו עסק עם בחור צעיר. כנראה פגוע נפש בצורה מסוימת. מה בדיוק פגום בו? לא ידוע. לא מובן. אני יודע שהוא אובססיבי לגבי מוסיקה, והוא גר במוסד כלשהו. כבר בתחילת הסרט מישהו מהחדר השני צועק עליו להוריד את הווליום של המחשב שלו, כשהוא צופה בקטע מתוך הופעה של חבר שלו בלהקת פאנק רועשת מאוד. אבל הוא בכלל קלאיסקאן. מנגן בטובה. לא ברור לי הדיסוננס הזה בין סוגי המוסיקה הכל כך שונים. אבל הוא יוצא לפגוש את הפאנקיסט. ניתאי גבירץ, השחקן הראשי (שהוא גם התסריטאי) סיגל לעצמו סוג של גמגום (על כל שאלה הוא עונה: כן…לא…תשמעי, ורק אחרי זה הוא מתחיל את המשפט), שזה מעניין, משהו שמכניס אותי אל מתחת לעור של הדמות הזו, אבל במקביל הוא גם שותל בדיבור שלו המון מילים בהולנדית, וזה מתחיל להעיק באיזשהו שלב, להיות מניירה ולא חלק מאפיון דמות.

וכך הוא יוצא אל המסע, למצוא את החבר הזה שלו, ולהצטרף אליו למסע הופעות בחו"ל. היציאה הזו למסע פשוטה מדי, כי לא ברור לי המצב שלו, ואין כאן שום סכנה או מישהו שמחפש אותו. אני לא יודע דבר על הרקע שלו, על מישהו שאכפת לו ממנו. אף אחד לא ממש רואה אותו. כלום. הוא פשוט יוצא למסע.

ובמקביל, יש את הבחורה. מישהי שמאושפזת במחלקה להפרעות אכילה. מון שביט האלמונית מבצעת את התפקיד בצורה ישירה ומרשימה. לא מנסה לעשות שום דבר מוזר או לאפיין בצורה מיוחדת את הדמות הזו. דווקא בגלל שהיא לכאורה ריאליסטית, הכי פשוטה והגיונית, דווקא בגלל זה היא מגיעה אלי באולם בצורה הכי מדויקת. גם הדיאלוגים שנכתבו כאן עבור הדמות שלה נשמעים אמינים, כאילו מישהו באמת הקשיב לסגנון הדיבור של בני ובנות העשרים ומשהו של היום בישראל. הבעיה היא שהסרט מבזבז הרבה יותר מדי זמן על המתרחש במוסד הזה, על כל המסביב, ופחות מדי זמן על הדמות הראשית. שוט אחד איטי מאוד וארוך מאוד במסדרון מלווה את סצינת ה"יציאות? מחזור?" הבלתי נגמרת. זה אולי יפה ויזואלית, ויש בזה גם חשיבה קולנועית מעניינת, כי לא את הכל צריך להראות, אבל זה מאט את הקצב מאוד, ומשהה את ההתעניינות שלי במה שחשוב באמת – בנערה (ואחרי זה הסרט באמת נכנס לחדר שלה, כך שבכל זאת הוא מראה את הבנות מתעוררות בבוקר. לא את הכל צריך להראות, ובכל זאת הוא מראה).

הפגישה בין שתי הדמויות האלו מאולצת, וכוללת סצינת סקס לא מחויבת. אני לא מחפש צידוק תסריטאי מוצק למסע לילי הזוי, אבל הסקס בעיניי מיותר, ודי מפריע להתפתחות מערכת היחסים בעיניי. ועם זאת, המסע כאן, שמתחיל, כאמור, בשלב מאוחר מדי בסרט, כולל כמה תחנות חביבות. חלק מהתחנות האלו משעשעות ("גברים נוגעים בציצי"), חלק אחר משעשע אך ארוך מאוד, מדי, מעיק ותוקע את הסרט דרמטית (הסצינה אצל ההורים. למה רונה ליפז מיכאל לא עושה יותר סרטים? התגעגעתי), וחלק מלודרמטי (הסצינות לקראת הסוף, שבגלל העריכה המקרטעת לא עובדות דרמטית).

היו כוונות טובות לסרט הזה. סצינת כותרות הפתיחה המלבבת מצביעה על רצון לעשות סרט אקסנטרי, שילך עם השגעון, יחבק אותו, יאהב אותו. אבל הסרט לא משתגע מספיק, מתפזר מדי, מקרטע בקישורים של הדמויות, מתרכז לעיתים בטפל, ומאבד אותי בדרך. יש כאן כמה סצינות חמודות, אבל במכלול הסרט הזה לא עובד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s