פסטיבל חיפה 2017: ג'ונגל

(שם הסרט במקור: Jungle)

הסרט הזה נמשך שעתיים, אבל בשבילי הוא בעצם מתחיל רק אחרי שעה בערך.הייתי כמה פעמים בחיים שלי בחו"ל. תמיד במקום מסודר, מאורגן, עם מלון, ותחבורה, ומסעדות, ופיצה, ומקדונלדס. ציויליזציה, אתם יודעים. ולא רק זה, רק באירופה (ופעם אחת באוסטרליה. אבל בעיר הגדולה סידני). כזה אני, סנוב שכזה. לישון באוהלים על שפת הכנרת זה לא בשבילי. אז בטח לא הודו-תאילנד, או טרקים במאצ'ו-פיצ'ו. ובטח בטח לא בג'ונגל. אז כל אלו שכן עשו את המסע הזה בנויים לסרט הזה יותר ממני. ומצד שני, "ג'ונגל" עבד גם עלי, וברגעים מסוימים די בעוצמה, אם כי לוקח לו זמן להיכנס להילוך. כי אני לא מבין את הצורך הזה לאתגר את עצמך מבחינה פיסית בצורה כל כך פונדמנטלית. למה אנשים מטפסים על האוורסט, למשל. לא מצליח לתפוס את זה. אז כל החלק הראשון של הסרט, שם יוסי גינסברג וחבריו הם ילדים מגודלים מתלהבים ההולכים אחרי מדריך מלא מעצמו, גאוותן, ובאופן כללי איש לא נעים במיוחד – החלק הזה לא ממש עובד עלי. אני לא ממש מבין אותו.

אבל אז, סדרה של נסיבות קורות, ויוסי שלנו נשאר לבד. בג'ונגל. ואז מתחיל סיפור השרדות. כשאתה לבד אתה עומד בפני 2 אתגרים עיקריים: פיסי ומנטלי. והשחקן הראשי בסרט הוא דניאל רדקליף, שכבר זמן רב מחפש פרויקטים שונים שיאתגרו אותו כשחקן. הוא כנראה תמיד יזכר כהארי פוטר, אבל כבר הרבה זמן ידוע שיש ברדקליף הזה יותר מסתם ילד פלא. וכאן הוא נותן הופעה ממש הירואית. כי האתגר הפיסי הוא אמנם לא קל, והוא אכן עומד בו, אבל זה החלק הקל של הסיפור. כשאתה לבד, בסכנה תמידית, כנגד האויב הגדול מכולם, אמא טבע, במקום שאתה לא מכיר, ולא ממש יודע איך להגיע לחוף מבטחים – הטירוף מתחיל להשתלט. עובר יום, ולילה, ועוד יום ולילה, ושבוע, ולילות, ונחשים, וחיות טרף אחרות, ואוכל שצריך למצוא, ומשהו שנראה כמו אוכל שצריך לבלוע, והזיות, וסיוטים, ותקווה, ויאוש – הסרט הזה מספר ומתעכב על כל מה שעובר על הדמות הזאת במשך יותר משבועיים של סכנה תמידית ומיידית לחיים. הבימוי אמנם מגזים לעיתים, משתמש בטריקים ויזואליים ואחרים של בימוי (סאונד, מוסיקה, עיוות תמונה, אינסרטים של פלאשבקים וסיוטים-הזיות), אבל הסרט הזה הוא בעיקר של דניאל רדלקיף, שמכניס אותי לאט לאט אל תוך שגעון שמשתלט על אדם במצב מאוד לא רגיל. רדקליף נכנס למצב מאוד קיצוני מבחינה פיסית, ועדיין הוא יודע להראות לי את התקווה כשהוא חושב שהוא מצא הצלה, את היאוש כשהוא מבין שהוא לא, את ההחלטות האיומות שהוא צריך לקחת כדי לשרוד – הכל בעבודה המאוד מאומצת של רדקליף. רוב הזמן הוא גם סיגל לעצמו מבטא ישראלי מניח את הדעת (שרק לרגעים בודדים בורח לו אל מבטא חצי רוסי). חבל רק שהוא לא למד קצת עברית בשביל התפקיד, כי כשישראלי מתחיל לאבד את דעתו, סביר להניח שהוא ידבר עם עצמו בעברית (ובטח שבסצינות הפלאש-בק עם המשפחה עברית היתה צריכה להישמע). אבל אלו הם ניטפוקים. רדקליף בחלק גדול מהסרט הזה נמצא לבד, וזה אתגר קשה מאוד לשחקן, בטח אם הוא צריך גם להתמודד עם אתגר פיסי קשה מאוד. רדקליף עומד באתגר בכבוד, ויותר מזה, יודע לרתום את שני האספקטים של התפקיד (הפיסי והמנטלי) להפרות אחד את השני, וליצור דמות שלמה, מרגשת, שלגמרי סוחפת אותי, למרות שאין לי דבר וחצי דבר עם סוג הטיולים הזה.

"ג'ונגל" הוא סיפור יוצא דופן על אדם במצב יוצא דופן, שגם אם אני לא ממש מבין את המניע הראשוני למסע, אני לגמרי איתו ברגעי האימה המאוד אפקטיבים, ברגעי השמחה והיאוש, ולבסוף, ברגעי ההצלה. למרות מערכת ראשונה חלשה, וכמה הגזמות בבימוי, הסרט הזה הוא וואן הל אוף א רייד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s