פסטיבל חיפה 2017: המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה

דבר כזה אני עוד לא ראיתי בקולנוע הישראלי.

בהקרנה שהייתי בה, ישבו שתי שורות מעלי הצוות שאחראי ל"מי מפחד מהזאב הרע". כזכור, אני קצת מסויג מהקולנוע של האדונים קשלס את פפושדו, אבל מצאתי גם לא מעט נקודות זכות בסרט הזאב. "גברת ינקלובה" הולך לכיוון של הסרט ההוא של הפפושלסים. לכיוון של "מה זה הדבר הזה?". לכיוון של הפקה מאוד מרשימה, סרט מאוד שונה מכל מה שאתם מכירים וחושבים עליו כשעולות המילים "קולנוע ישראלי".

לפני שתחשבו שהפוסט הזה יהיה רק השתפכויות אינספור על הסרט הזה, אני אקדים ואומר שיש לי גם השגות מ"גברת ינקלובה", הערות/הארות שבעיניי רק מונעות מהסרט הזה להפוך ליצירה הבאמת כובשת שהוא היה אמור להיות, אבל נתחיל מהדברים הטובים. כי יש הרבה מהם.

כותרות הפתיחה. כבר מהשניה הראשונה של הסרט אני מבין שיש כאן משהו שונה. יער. תאורה מאיימת. מוסיקה שלוקחת אותי לעולם אחר. כי זה בדיוק העולם של הסרט הזה. אחר. סיפור אגדה שקיימת רק בעולם האגדות (השחורות. אגדות האימה). כבר מהשניות הראשונות של הסרט אני מבין שאני במקום לא מכאן ולא מעכשיו. כי הקולנוע הישראלי כל כך נטוע במציאות (שזה בסדר. אני אוהב את המחשבה של הקולנוע הישראלי, וההערות שלו על הכאן והעכשיו) עד שזה כל כך שונה ומרתק לראות סרט שמתנתק בצורה כל כך הצהרתית מהיומיום הישראלי. העיצוב האמנותי אדום, מאיים. המוסיקה תזמורתית, והשימוש בה מדויק ונפלא. הצילום נהדר. והמשחק טוב מאוד. ובעיקר – הדמיון של התסריטאים לא מפסיק לפעור לסתות.

בקצב מדוד פורס הסרט הזה את מוסכמות העולם הזר והמשונה הזה שאנחנו נכנסים אליו. יש כאן מועדון של נשים ציניות, שלא מאמינות באהבה. והן עושות הכל כדי לקיים את האמונה האכזרית הזו שלהן – הן צדות גברים ומביאות אותם למועדון שבשם הסרט כדי להרוג אותם (בצורה יצירתית למדי). ב-10 הדקות הראשונות של הסרט אנו למדים לאט לאט לאיזה עולם שונה, מוזר, מסקרן, ומאיים אנחנו נכנסים.

אבל גלעד אמיליו שנקר מחפש בכל זאת את הלב. ואחרי סיקוונס פתיחה מהמם למדי, נקבעת לה המסגרת שבה יסופר לנו הסיפור: שבוע. 7 ימים עד המפגש הבא של המועדון. שבעה ימים שבהם יחרץ גורלה של הגיבורה. אשה לא צעירה כבר, שצריכה להביא גבר ראוי למפגש הבא, או שהיא תושלך אל התחתית. אז קודם כל – איזה תפקיד אמיץ ומרשים של קרן מור. אשה לא צעירה כבר מור, אבל היא נתנה לבמאי ולתפקיד להזקין אותה עוד יותר. לנסות למצוא בכל זאת את טיפות האנושיות האחרונות שנשארו בנוזל המר שממלא את הגוף הלא צעיר שלה. בכל מהלכי התסריט (שיש בהם פיתולים לא מעטים. לא מפסיק להפתיע הסרט הזה), מור מתמסרת לחלוטין לסיפור המשונה הזה, ויודעת למצוא את דמעות הרגש האחרונות, לצד אותם רגשי ציניות בהם הדמות שלה כל כך מורגלת. התנודות בין שני הקצוות האלו הן לפעמים מאוד עדינות, אבל מור יודעת לתת לי להרגיש בדיוק מה עובר עליה בכל רגע. והקאסט הרחב תומך נהדר מאחור – אם זאת ליא קניג בתפקיד המרשים והגדול מהחיים של גברת ינקלובה, או חנה לסלאו בתפקיד המרגש של הלב של הסרט הזה, או אניה בוקשטיין בתפקיד המפתה שגם יודעת להיות נעימה וגם להיות ביצ'ית, מבלי לאבד את האמינות של הדמות.ועם זאת, צריך לומר שבתור סרט שמוגדר (באופן מאוד מרשים) כאגדת אימה, יש משהו לא כל כך מתאים בסיפור וולט דיסני שכזה. זה נדמה שכאילו יש חוסר התאמה בין הסגנון המפחיד הזה לבין הנושא הרך והאוהב. וצריך להעיר גם שאל מול חוסר האמון המוחלט באהבה, יש מודל אהבה שבכל זאת מוצג כאן בסרט, רק שנדמה לי שמדובר במודל מיושן. מודל שבו הנשים נשארות בבית, מבשלות לגבר שלהן, שברגע הנכון יבוא ויציל אותן.

ועדיין יש בסרט הזה משהו כל כך יוצא דופן, שמבויים בשליטה עצמית מאוד מרשימה (מאוד קל לצאת מהדעת בסרט כל כך שונה ומיוחד שכזה. גלעד אמיליו שנקר מביים בתשוקה אבל יודע לשלוט בקצב ובטון ביד רמה), ויש בסרט הזה דיון מעניין באהבה, עד שקשה להתנגד לסרט הכל כך מיוחד הזה. הרבה דמיון ואהבה הושקעו בסרט על התכנותה של האהבה בעולמנו. אני חושב שמגיעה לסרט הזה לא מעט אהבה בחזרה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s