פסטיבל חיפה 2017: הבן דוד

ניגשתי בחשש לסרט הזה, אבל גם עם תקווה קטנה שאותו חשש יתבדה. מצד אחד, קראתי את התקציר, והרגשתי שמדובר בפליט משנות ה-80. בניית סיטואציה בסיסית שתסמן את היהודים כאנשים שבאים בגישה מוטעית לערבים, ושאולי צריך להקשיב להם ולא לשפוט אותם רק בגלל היותם ערבים. כמעט כל הקולנוע הישראלי של שנות ה-80 היה דיון חוזר ונשנה בנקודה הזו. "החיים על פי אגפא" של אסי דיין ז"ל הביא בשנת 1992 את הדיון הזה לנקודת פיצוץ קיצונית, ומאז אין כבר מקום לקולנוע פשטני שכזה. מצד שני, נזכרתי שצחי גראד, השחקן האהוב, ביים בעבר סרט אחד שנקרא "תנועה מגונה" (הוא ביים סרט נוסף שנקרא "ג'ירפות", שאותו אני זוכר בעיקר כבוסרי ומבולגן). את "תנועה מגונה" אני זוכר בעיקר כסרט ממזרי, חריף, לא צפוי. אז חשבתי שאולי גראד יביא לכאן את הגישה הזו, וייקח נקודת מוצא מבויימת מדי, וייתן לה את הטוויסט הממזרי שעבד לא רע בכלל ב"תנועה מגונה".

אז עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני חושב ששתי המחשבות שהתרוצצו בראשי נכונות: מצד אחד, הסרט הזה באמת ממזרי, והוא באמת לוקח נקודת מוצא חלשה דרמטית, כמעט קלישאתית, ויוצר ממנה סרט די פסיכי ולא צפוי. מצד שני, חבל שאסי דיין כבר עבר מן העולם. הוא היה עושה את הסרט הזה יותר טוב.

כי אנחנו פסיכופטים. הישראלים. היהודים. יש לנו פתיל קצר. מאוד קצר. ואנחנו בכלל לא חושבים. אנחנו קופצים למסקנות. על בסיס דעות קדומות. על בסיס אינסטינקטים. ללא מחשבה מעמיקה. ללא מחשבה בכלל. אנחנו מאוד טובים בתכנון ציד של אנשים. אנחנו בכלל לא חושבים על ההצדקה של אותו ציד. וצחי גראד, שהוא גם התסריטאי של הסרט הזה, וגם השחקן הראשי כאן, הוא מתאר כאן עולם כל ישראלי שיוצא משליטה ברגע. התסריט של "הבן דוד" מבריק בחלקו הגדול. גראד מקפיד לשמור גם את הצופה באפילה כל הסרט. אנחנו לא ממש יודעים אם הערבי זך ונקי, או שהוא אשם. כבר מהסצינה הראשונה, כשהערבי הלא נכון נכנס לרכב, כבר אז נוטע בנו גראד את הדעה הקדומה ביחס ל"ערבי". לשם הקוד הזה לעם השכן שלנו שחי בעצם בתוכנו. לא משנה שכל אחד אינדיבידואל שונה. "הערבי" הזה מוגדר כבר מהתחלה כשקרן, תחמן, ואולי אף כתוקפן. ואז קורה מקרה. והתסריט של גראד לעולם לא מגלה את כל הקלפים. לעולם שומר אותנו, הצופים, בלימבו, לא מסוגלים להחליט אם הערבי הזה הוא ערבי טוב, או שאין דבר כזה ערבים טובים.

ומחול השדים שמתפתח כאן די במהירות הוא מראה עקומה מאוד שאולי היא לא עקומה בכלל. אולי ככה אנחנו נראים: אימפולסיבים, מלאי שנאה, שהיא לכאורה חבויה לצורך נכונות פוליטית, אבל גירוד פצפון של השטח, והיא כבר יוצאת החוצה. והטירוף שיש ב"בן דוד" די מדהים בהיקף שלו. בתוקף שלו. בתוקפנות המבהילה שלו. באלימות המפחידה שהיא התוצאה שלו.

הבעיה היא בדרך שבה כל הסיפור הזה מובא אל המסך. בבימוי. כי גראד הבמאי לא דואג לבהילות. העריכה איטית מדי. הצילום קונבנציונלי מדי. עיצוב הסביבה לא מאוד יוצא דופן. המוסיקה ועיצוב פס הקול לא בונים מתח וחרדה מספקים. אין הרגשה של עולם שנכנס לסוג של ספירלה פסיכופטית, מהסוג שהתסריט דורש. הרי הסרט נדרש אפילו לסצינת חלום/ סיוט מיותרת כדי לתת את האוירה הרצויה. זה חסר בעבודתו של הבמאי גראד. "הבן דוד" הוא סרט עם אמירה לועגת, חדה, בוטה אפילו, אבל גראד נחמד מדי. לא סתם אמרתי שאסי דיין היה צריך לביים את הסרט הזה. הוא היה יודע להכניס את הסרט הזה למוד הנכון, לטוטאליות הרצויה (ע"ע "אגפא" וגם "המדריך לכיסוי תחת" החדים כסכין). רק לקראת הסוף הטירוף שולט, אבל גראד לא בנה את הסרט נכון דרמטית, אז אני פוער פה מהתסריט, אבל הרגש לא הולך איתו.

סרט מאוד מעניין, "הבן דוד", רק לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s