פסטיבל חיפה 2017: אווה

תקציר הפרקים הקודמים: הסרט הזה צולם במלואו לפני כמה שנים תחת השם "צירלסון יוצא לפנסיה". זה היה אמור להיות סרט הקולנוע הראשון של במאי התיאטרון מיכה לווינסון. חומר הגלם שצולם היה כנראה לא מספק. מיכה לווינסון בינתיים עבר מהעולם. הסרט צולם מחדש ע"י במאי אחר, ועם שחקנים אחרים. אחרי כל כך הרבה תלאות, הסרט כבר הוקרן בפסטיבלים בחו"ל, ובארץ, וכבר יצא להקרנות מסחריות בכמה מדינות. עכשיו הסרט מגיע גם לישראל. אני שמעתי בעיקר דברים רעים על הפרויקט המקולל הזה. התוצאה – כן, יש בעיות בסרט הזה, אבל הוא הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שהוא יהיה.

כי בעיניי, כל עוד הסרט מספר על משבר בנישואין – הדרמה עובדת מצוין. אבי קושניר בתפקיד הראשי אדיר כאן. הוא מאוד אוהב את אווה, שהיא אשתו מזה הרבה שנים, ורואים את זה בדאגה שלו, בדרך שבה הוא מטפל בה, בעדינות שלו, איך שהוא מזריק לה את התרופה כל ערב. אבל אז, כשהוא מגלה במקרה שיש עוד צלע בסיפור – הוא עובר בין מצבי רוח שונים – פגיעה בגוואתו הגברית, דרך כעס, עלבון, ועד הבנה, סליחה, וקבלה – ואת הכל קושניר עושה בשקט, בלי לצאת מהכלים. הכל באינטונציה של הדיבור, בדרך שבה הוא מחזיק את הגוף שלו, במבט. אבי קושניר נמצא כאן בכל רגע בסרט, והוא מחזיק את הסרט הזה על כתפיו הרחבות.

וצריך גם לומר שזהו הקצב המדוד והרוגע שחיים טבקמן הבמאי מכתיב שמעניקים לסרט את הרגעים הכי יפים שלו. המשבר מתבטא במבטים כמו במעשים, אבל ללא פאניקה, ללא צרחות וללא צעקות. הדיון כאן הוא דיון בוגר באהבה. הצילום אולי צהוב מדי, אבל יש לא מעט רגעים של צילום בתנועה שבהם הרגש עולה, ומבינים שיש כאן במאי שחושב קולנוע, ויודע להביע רגשות ולהדריך שחקנים (גם האינטראקציה של קושניר עם אשתו ועם ביתו בסרט נהדרים).

אבל אז צריך גם לומר שברגע שהשואה נכנסת למשוואה, משהו בסיפור הזה יוצא מאיזון. כי בתור דרמה משפחתית הסרט הזה דווקא עובד טוב. אבל השואה מכניסה לכאן דיון ביחסי השליטה של גברים ונשים במערכות יחסים, וזו דרך לא טבעית לדון בנושא כזה. יש כאן אולי רצון לומר משהו על מצבה של מדינת ישראל דרך העיסוק בנושא הגדול יותר, אבל העובדה שהסרט הזה מתרחש ב-1972 מוזכרת רק בחטף, כמו גם אינסרט קצרצר מתוך תכנית טלוויזיה בשחור לבן, כך שמצבה של מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ורגע לפני מלחמת יום כיפור דרך סיפור האהבה המשולש הזה שמושפע מהשואה אולי נשמע יפה בתיאוריה, אבל הוא לא ממש נמצא על הבד. לא מדברים על החיים במדינת ישראל בסרט הזה. כן מדברים על מערכת היחסים. והשואה מהווה להרגשתי נטע זר בסרט הזה, מפריעה לדרמה על משולש האהבה הזה.

לא סרט רע, הסרט הזה. כדרמת יחסים הוא דווקא יפה למדי. רק שיש כאן נסיון לומר משהו מעבר לכך. ושם "אווה" נכשל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s