פסטיבל חיפה 2017: בית בגליל

טוב, זה סרט סימפטי. אבל זה גם סרט שלא ממש שווה את המאמץ. כי בסופו של דבר, אני נשאר עם המחשבה: אז בשביל זה צחקתם, התווכחתם, בכיתם, התפייסתם, חייתם, בשביל זה ביליתי איתכם שעה וחצי? בשביל הכלום הזה?

יש כאן סוג של פרויקט חביב. משהו שמסתכל על התקופה שבה נבנה בית, כמו גם על התקופה של משפחה בהריון. המשפחה בונה בית בגליל, והאשה נכנסת להריון. ותקופת הבניה מקבילה לתקופת ההריון, וזה הסרט שאנחנו רואים. במהלך הסרט לא קורה הרבה. כל מיני דיבורים, ושיחות, ואהבות קטנות, וויכוחים קטנים ופחות קטנים, אבל הכל בנועם. נעה קולר, שלא כל כך אהבתי את מה שעשתה ב"לעבור את הקיר", אבל היא זכתה בפרס אופיר על התפקיד ההוא, ובאהבת הרבה אנשים שהם לא אני, היא כאן האשה בהריון. והדבר העיקרי שאני יכול לומר לזכותה כאן הוא שיש לה כימיה מקסימה עם בן זוגה בסרט, אודי רצין (תגלית מעניינת בשבילי). והנחמדות הזו, בשילוב עם הופעות אורח מלבבות של גלריה נרחבת של שחקני אורח שקופצים לבקר (למשל: אוהד קנולר, ישי גולן, לאורה ריבלין, אם למנות רק שלושה. יש עוד הרבה), כל אחד נותן סצינה אחת או שתיים, כל אחד עושה תרגיל קטן וחביב במשחק – הכל מסתכם בפרויקט נעים שמעלה חיוך.

הצרה היא שהפרויקט הזה רוצה יותר. רוצה משהו מחייב יותר. רציני יותר. משהו עם משמעות לחיים. ופה הוא נכשל, לטעמי. המעברים בין הרגעים המשעשעים לרגעים היותר רציניים חורקים. יש רגעים של ויכוחים קשים. שינויי הטון בסרט הזה לא עובדים. למרות הכיף שברגעים הקלילים, אני לא מרגיש שאני הולך עם הזוג הזה למקום עמוק יותר, כי הכל מרפרף, מחויך, לא באמת סובב סביב נושא אחד ולא לוקח אותו לעומק, ואז, כשמגיעים הרגעים הדרמטיים, אני נשאר בחוץ, לא מבין על מה ולמה הצעקות והבכי.

נדמה לי גם שהסימבוליות של הסרט (בניית בית – בניית חיים, אבל גם חומר מוחשי מול חומר רוחני, שהרי הגבר הוא מחזאי, עוסק באמנות) שקופה מדי, נמצאת שם כחומר לא ממש אורגני, שתול ע"י תסריטאי כדי לקבל איזושהי נקודת מוצא לא טבעית לפרויקט שברוחו הוא לא מחייב, אבל באמביציה שלו הוא דווקא כן רוצה לומר משהו. רק שבסימבוליות לא אומרים דברים, אלא בהתגלגלות טבעית של אירועים והתנהגות הדמויות מול האירועים המתגלגלים. ואת זה אין כאן. יש כאן, להבנתי, יותר הכוונה של תסריטאי את מסגרת הזמן של ההריון ושל בניית הבית, ושינויי מזג האויר האלו הביאו אותי לחשוב, ולא כל כך להרגיש.

ברגעיו המחויכים (שיש מהם די הרבה), "בית בגליל" הוא פרויקט ממש כיפי. ברגעיו הרציניים (שגם מהם יש לא מעט), הפרויקט הזה לא נעים לצפיה, ואפילו קצת מביך. פרויקט עם כוונה טובה, אבל עם ביצוע לא שלם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s