פסטיבל חיפה 2017: האומה המתה

(שם הסרט במקור: Ţară Moartă)

הלכתי לראות את הסרט רק בגלל השם של הבמאי. ראיתי כמה סרטים של ראדו ז'ודה בעבר. גם אם חלק מהם אהבתי פחות מאחרים, אי אפשר להתכחש ליכולותיו כבמאי. וכשהוא טוב, הוא ממש טוב. אז אני מניח שממרום מעמדו (סרטיו הקודמים זכו בהרבה פרסים, כולל פרס הבימוי בפסטיבל ברלין), ראדו ז'ודה היה יכול להתגייס לעשות אקספרימנט קולנועי שכזה. "האומה המתה" הוא לא ממש סרט קולנוע. הוא רצף של תמונות סטילס, ועל רקע התמונות ז'ודה משמיע קטעים מיומנו של רופא יהודי רומני בזמן השואה, אינסטרים מיומני חדשות מאותה תקופה, והקלטות של מצעדים לאומיים ונאומים פשיסטיים של דמויות מפתח בשנות ה-30 וה-40 ברומניה. וזהו. זה כל מה שיש. אין תמונות זזות בסרט הזה (The movie does not move).  יש דמות אחת בסרט הזה, אבל אין ממש שחקן שמשחק אותה. זה אקספרימנט קולנועי שקשה להיענות לו.

מהיכרות עם סרטיו הקודמים של ז'ודה, גזענות בכלל ואנטישמיות בפרט מטרידות את מנוחתו. הרי "בראבו!" כולו היה סרט על גזענות. כאילו שם ופעם, אבל בעצם כאן ועכשיו. אז רק בסוף "האומה המתה" אפשר להבין את אותה פואנטה: הנה, המלחמה נגמרה, אבל הגזענות (האנטישמיות. בהתייחס לשמו, אני מניח שז'ודה הוא יהודי) עדיין חיה ונושמת. אבל מכיוון שהתמונות כולן הן של אנשים מסתכלים למצלמה, מבוימים לפוזה, אין שום הרגשה של אמת, של מציאות שרק הופכת נוראית יותר ויותר. קטעי הקריינות של היומן ערוכים כך שרק הקטעים שקשורים לגזירות על היהודים נשמעים. שום דבר שקשור לחיים היומיומיים של האנשים בזמנים נוראים לא נשמע. אני הרי בטוח שביומן נכתבו גם פרקים הקשורים לחיים הפרטיים של הכותב, לאהבות, למריבות, למשפחה, וכיוב'. אבל הקטעים שנבחרו לסרט נוגעים כולם לחוויה היהודית ברומניה של טרום, במהלך, ואחרי השואה. מה גם שהאינטונציה שבה נקראים קטעי היומן היא ניטראלית, לא דרמטית, לא נותנת לנו להבין את המצב הרגשי של הדמות (הכותב). כך יוצא ש"האומה המתה" הוא כמו שיעור הסטוריה פרונטלי ארוך ויבש שבו רצף כרונולוגי בלתי נגמר של אירועים בחיי רומניה בזמן מלחמה. ללא שום תיווך אנושי. בתאריך זה וזה קרה ככה וככה. ראש הממשלה אמר ש. הצבא עבר היום את הקווים אל העיר הזאת והזאת. האמריקאים אמרו ש. ועוד ועוד. גם אם שיעור ההסטוריה מוגש מנקודת מבטו של אינדיבידואל שהיה שם, הסרט הזה מסרב לקרב אותי לחוויה האישית של יהודי בשואה, אלא הוא כמו דיווח קר וחסר רגש של אירועים נוראים יותר ופחות. שגרה נוראית המוגשת בטון מונוטוני.

אז זה אקספרימנט מעניין מטעם אחד האנשים המרתקים הפועלים היום בקולנוע העולמי בכלל, והרומני בפרט. רק שאני לא מצליח להתחבר לאקספרימנט שכזה. נו, שוין. אולי בסרט הבא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s