פסטיבל חיפה 2017: אזימוט

"בבקשה. צו קריאה. מזל טוב".

מאז שיהורם גאון קפץ משמחה כשקיבל צו קריאה לצבא ב-1968, ב"כל ממזר מלך" (הנה, כאן), לא ראיתי סרט ישראלי עם כל כך הרבה פאתוס על אהבת מורשת קרב, זכותנו על הארץ הזו, האדמה הזו, ועוד כהנה וכהנה.

ואולי יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לאהוב את הסרט הזה. כי כן, הוא מרשים מאוד. אבל הוא גם בנוי לפי ערכיה של גברת שרת התרבות של מדינת ישראל. ואני לא ממעריציה. אני מהצד השני. זה שמסרב להיכנע להפחדה. זה שחושב שלמרות מה שנראה, מדינת ישראל כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה מיידית. אנחנו כבר פה, ועומדים. עכשיו אני רוצה לחיות פה בצורה נורמלית. פחות או יותר.

אבל מהצד השני יש אנשים שלא מאמינים בקיומו האפשרי של שלום עם הערבים. אנחנו צריכים לעבור עוד סיבוב לחימה אחד (לפחות), להראות להם מה זה, להראות להם את חוזקו של צה"ל, של עם ישראל, של הרעיון הציוני. רק אז הם יכנעו, ואז נוכל לשיר את השיר שמלווה את כותרות הסיום של הסרט הזה, "אזימוט": "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עד אז: מלחמה.

אני אמנם די מגחך על הסרט הזה, אבל קשה להתנגד לו באמת. כי בבסיסו עומד רעיון דרמטי מעניין, וברובו הוא עובד: חייל מצרי וחייל ישראלי תקועים בבניין נטוש באמצע המדבר. אחד בקומה העליונה, ואחד בתחתונה. ושניהם רוצים לצאת בחיים, אבל שניהם מבינים שהשני יהרוג אותם לפני כן. והסיטואציה הזו מהווה את מרכז הסרט, והיא מבוימת במקצועיות, עם הרבה מחשבה, מצולמת נהדר (רם שוויקי, שמצליח לגרום לי להזיע גם באולם קולנוע ממוזג, כי הוא מצלם את המדבר בצורה כל כך ריאליסטית, והוא גם מצליח להוסיף הרבה דרמה בתנועה של המצלמה), ומשוחקת בצורה המרשימה ע"י שני שחקנים, שהאתגר שלהם כאן הוא בעיקר פיסי (אמנם אין להן ממש דמויות לעבוד איתן דרמטית, אבל הם נפצעים במהלך הסרט, והסבל שהם סוחבים מוחשי מאוד).

תחבולות המלחמה, הפסיכולוגיה והטקטיקה, ולבסוף המעשים עצמם – הסיטואציה במרכז הסרט מרתקת, מצולמת, משוחקת, ומבוימת בכשרון, ויוצרת עניין. הבעיה היא שיש כאן גם סלואו-מושן, והכנסת פלאשבקים, כדי להגביר את הפאתוס בכוח, ולבסוף – ההבנה שרק אחרי שצה"ל יראה לערבים האלו שאנחנו חזקים – רק אז יבוא שלום (שהרי אצלנו זו מלחמת אין ברירה. אצל הערבים – הם עושים רק מה שאומרים להם. ומלחמה, זה מה שאומרים להם). אני חושב שהמצב הרבה יותר מורכב מזה, וכשיתנו לצה"ל לנצח, תבוא גם ההשפלה (וזה כבר קרה. ב-67. ראו את הסרט הדוקומנטרי המצוין של מור לושי "שיח לוחמים"), וזה יביא את התוצאה ההפוכה. הסרט הזה מתרחש בתום מלחמת ששת הימים, שהשנה מלאו לה 50 שנה. יש כאלו (כמוני) שרואים בנצחון הצבאי הגדול ההוא את זרעי הסכסוך בו אנחנו מתבוססים עד היום. יש אחרים שרואים בו מורשת קרב הסטורית שממלאת אותנו גאווה, ואני מעריך שזו גם היתה הסיבה לעשיית הסרט הזה מלכתחילה. אני רחוק מהדעה הפוליטית הזו, ואני די מגחך על כל הפאתוס המוגזם שבו מוגש הסרט הזה, ועם זאת, קשה לי לבטל אותו לגמרי, כי העשייה הקולנועית שלו ראויה, מכובדת, ואפילו די מרשימה בחלקים מסוימים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s