פסטיבל חיפה 2017: מה קרה ליום שני

(שם הסרט במקור: What Happened to Monday)

טוב, זה סרט אידיוטי, אבל מהנה.

סרטי אקשן מהסוג הזה הם לא החומר הרגיל שאני רואה בד"כ. מסגרת "טירוף בחצות" של פסטיבל חיפה מבטיחה סרטים עם אלימות קיצונית, מעבר למה שרואים בד"כ בסרטים רגילים. מעבר לכך, התקציר של "מה קרה ליום שני" סיקרן אותי, אז הלכתי לראות.

אז ככה: הפרמיס של הסרט, שעל הנייר נשמע נחמד ומשעשע, הופך תוך דקות בודדות לסרט מטופש. הסיבה לכך היא שהבמאי מתייחס לבידור הנחמד הזה ברצינות תהומית: בעולם עתידני! תהיה התפוצצות אוכלוסין! לא יהיה מספיק אוכל לכל האנשים! התחממות גלובלית! יחוקק חוק חדש שיתיר רק ילד אחד לכל משפחה! ותהיה בדיקה קפדנית של הציבור שהוא אכן מבצע את החוק החדש!!

ואז נולדות 7 תאומות. האמא מתה בלידה, האבא איננו, אז הסבא מחליט לגדל אותן. את כולן. כשהן גדלות הן יוצאות לעבודה, אבל כל אחת יוצאת ביום אחר, ושמה נקבע לפי היום בשבוע. וכש"יום שני" נעלמת, אז מתחיל בעצם הסרט.

עד כאן  – הגזמות פראיות בבימוי, מוסיקה דרמטית מאוד מאוד, אינסטרים מיומני חדשות – הכל כדי לנסות לגרום לי לקחת את הסיפור הזה ברצינות. מאוד ברצינות. כמובן שהתוצאה היא הפוכה – גיחוך. אבל יש משהו שמציל את הסרט: קוראים לה נומי ראפאס.

לא כל כך אהבתי את מה שהיא עשתה בטרילוגיה המקורית של "הנערה עם קעקוע הדרקון". כאן היא מגלמת 7 דמויות (את כל האחיות), והיא מצליחה לאפיין כל אחת באופן שונה. בהתחלה זה עוד נראה כמו גימיק – כל אחת נראית שונה, לבושה שונה, עם תספרות שונה. אבל די מהר ראפאס גם מאפיינת כל אחות בצורה שונה, וכך, כשאחת מדברת עם אחרת ועם השלישית, אין בכלל בלבול, ונדמה שאכן מדובר בשתי דמויות שונות. או יותר. 7 אחיות. 7 דמויות שונות (אחת מהן, למשל, גאון במחשבים. ממש ליסבת סאלאנדר קטנה…). ושחקנית אחת. האינטראקציה בין כל האחיות (שכולן שחקנית אחת) מניעה את המתח והרגש בסרט האקשן הזה. היכולת של ראפאס להיות ורסטילית כל כך בונה את המתח ואת החרדה לגורלן של הדמויות (שלא כולן חוזרות חיות, אגב, כך שהפחד לחייהן הוא אמיתי), וסצינות האקשן, עד כמה שאני מבין בזה, מהונדסות באופן לא רע בכלל, עם כמה המצאות חביבות, ועם הרבה מכות פיסיות (ויחסית מעט אפקטים), מה שמקרב אותי למתרחש.

אז כן, היחס הסופר רציני למתרחש הופך נלעג, והרצון לתת לסרט הזה מוסר השכל בדבר חוסר הגבולות של היכולת האנושית, של הרצון האנושי, של הרוח האנושית – זה בכלל מגוחך. וגם הקיצוניות של האקשן לא כל כך קיצונית, אבל קטעי האקשן עצמם לא קצרים, מושכים עת המתח ואת העניין שלי בסרט, מושיבים אותי על קצה הכסא לרגעים, ובעזרת שחקנית טובה מאוד הסרט הופך לבידור כיפי, למרות שהוא לא סרט חכם במיוחד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s