פסטיבל חיפה 2017: ארוחת הערב

(שם הסרט במקור: The Dinner)

בכניסה לסרט אשה אחת אמרה: מה, לראות סרט עם ארבעה אנשים שאוכלים במסעדה ומדברים במשך שעתיים? נראה לי שאני אוותר. אני אומר: הלוואי ש"ארוחת הערב" היה באמת נראה ככה. כי יש כאן תצוגה של יצרים אנושיים אפלים לתפארת, אבל יש בימוי כל כך אינטנסיבי ומאומץ שמסתיר את מה שהסרט רוצה להראות.

כי יש כאן חבורה של נערים שעשו פשע נורא. וההורים שלהם נפגשים לדון מה לעשות בנידון. רומן פולנסקי עיבד את המחזה "אלוהי הקטל" לסרט שדן בהנחת יסוד דומה. והוא השאיר את הסרט בתוך ארבעה קירות. אורן מוברמן החליט שלא רק שהוא רוצה להרחיב את היריעה, הוא רוצה לדבר על עניינים הרבה יותר גדולים מטבע האדם. הוא רוצה לדבר על מלחמות. ועל מדינות. ועל אמריקה. אז אחת הדמויות היא מורה להסטוריה. ויש סיקוונס ארוך מאוד ומחריש אוזניים הממחיש את קרב גטיסברג. והסיקוונס הזה בנוי מאינספור פעלולי תמונה וסאונד. וזוהי נקודת השיא הכי נוראית של הסרט הזה. בחלק גדול מ"ארוחת הערב" מוברמן מעמיס על האוזן עיצוב סאונד מאומץ מאוד. מוסיקת ג'ז לא הרמונית, לרוב לא דיאגטית, שמנוגנת מטעם הבמאי, ולא כי יש רדיו/ פסנתרן בחדר שבו מתרחשת הסצינה. מוסיקה שמוציאה אותי משיווי משקל, לא הולכת עם הסצינה, אלא כנגדה. ויש גם מונולוגים של דמות המורה. מונולוגים פנימיים בעיקר, שמתנגשים עם מה שקורה בחוץ. זה אולי עוזר לאיפיון הדמות שלו כאדם עם בעיה נפשית, אבל זה גם מיותר, כי המשחק של סטיב קוגן אמור להספיק. לא צריך להעמיס טריקים של בימוי על הסרט הזה.

כי השחקנים, בסופו של דבר, מספקים את הסחורה. ריצ'רד גיר כפוליטיקאי שיש או אין לו מצפון, סטיב קוגן כאחיו, לורה ליני כאשתו של קוגן, מצוינת כאחת שאוהבת את בעלה, אבל תעשה הכל, כולל דברים לא מוסריים, כדי להגן על בנה, ורבקה הול, מצוינת גם היא, כבת זוגו (הצעירה) של ריצ'רד גיר, היודעת להתעורר מעמדת האשה שמאחורי הגבר ולהילחם על מקומה ומקום בנה, גם היא מעמדה לא מוסרית, כי היא רואה את נוחותה מעל נוחות זאת שמתה כתוצאה מאותו פשע נורא.

לבן האדם יצר רע איום בתוכו. ואנשים מוכנים לדברים איומים ונוראים כדי לא למוטט את עולמם שלהם. וארבעת השחקנים במרכז הסרט הזה מביאים את הטוב ביותר שאפשר לכאן, רק שאורן מוברמן מעמיס על הסיטואציה הקטנה והבסיסית הזו רעיונות גדולים בהרבה, ומסרט שבבסיסו סיטואציה קטנה, הוא הופך לסרט אמביציוזי מאוד שקופץ הרבה מעל הפופיק, מפריע לי לחוות אותו רגשית וגם לא לחשוב עליו יותר מדי אחרי שהוא נגמר (כי אני עסוק בהרגלת האוזן שלי חזרה לשקט. "ארוחת הערב" הוא סרט די קקופוני מהבחינה הזאת). ב"ארוחת הערב" יש הרבה יותר מסתם ארוחת ערב. וחבל שכך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2017: ארוחת הערב

  1. הסרט מבוסס על ספר הולנדי שהיה רב מכר..
    הספר מבקר את החברה ההולנדית…ייתכן
    שהאמריקניזציה פגמה במוצר המוגמר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s