פסטיבל חיפה 2017: מריצה

(שם הסרט במקור: Mariţa)

כל מה שטוב ולא טוב בקולנוע הרומני החדש.

החתירה לנטורליסטיות קיצונית, השוטים הארוכים מאוד מאוד מאוד, בעיקר סטטיים, הדברנות הכפייתית, ההומור המאוד יומיומי ומשעשע, הסודות האינטימיים שיוצאים החוצה במהלך טבעי לחלוטין – הכל פה, כמו שהרומנים יודעים. וברמה גבוהה מאוד. אדריאן טיטאני הותיק נהדר בתפקיד האבא, וגלריה לא קטנה של שחקנים פשוט מתנהגים מול המצלמה כאילו היא לא קיימת, עושים דברים יומיומיים, פעולות מתמשכות, ומקרבים אותי בלי מאמץ בכלל (לפחות לא כזה שנראה לעין) אל הדמויות והסיפור שלהן בזמן מינימלי.

אבל כריסטי איפטימה, בסרטו הראשון, הולך רחוק מאוד עם קונספט הבימוי. רחוק מדי. הוא כל כך מסור לשמירה על הנטורליזם עד שהוא לא עורך החוצה את הרגעים המתים. במידה מסוימת הוא לא ממש יכול לערוך אותם החוצה. הוא כופה על עצמו צילום בשוט אחד ארוך ומתמשך, ברובו סטטי, כך שהברירה היחידה שיש לו היא לחתוך את כל הסצינה בשלב מסוים, או להמשיך איתה עד אינסוף, וזה מה שהוא עושה. אז זה גם מרשים מאוד, וגם מעייף.

כי, למשל, נסיעה ברכב. אנשים מדברים. אנשים שותקים. לא משנה מה קורה או לא קורה, הסצינה ממשיכה. מאותה זוית. נסיעה. הרבה שלג, והרכב משייט בנופים קרים, ולא קורה כלום. דקות ארוכות. ולפעמים יש שיחה, ולפעמים אין. ולפעמים השיחה לא מעניינת, ולפעמים כן. ולפעמים יש דרמה, ולפעמים משעמם. ולפעמים זה מצחיק. ולפעמים אין מה לצחוק, או להתרגש. לפעמים יש בסרט הזה עולם ומלואו, ולפעמים אין בו דבר.

ולפעמים הסרט הופך מתיש ומעייף, למרות הכוונות הטובות.

הסרט הזה הרי מדבר על אנשים שחיים את החיים. בלי לחשוב על מחר. מבלים, שותים, מעשנים, מקיימים יחסים, גם אם נשואים למישהי אחרת, העיקר לתפוס את החיים, למצות אותם. אח"כ נותנים דין וחשבון. מתחרטים. או שלא. ומה שנשאר תמיד היא מריצה. המכונית. היא המשרתת הנאמנה שלא עוזבת. אנשים צריכים לחיות. והסרט הזה מדבר על זה, ומדבר, ומדבר. בחלק מהזמן הוא מעביר לגמרי את הכיף האנושי, ובחלק אחר מהזמן, הוא מעייף. אז החיים אכן מלאים בהרבה רגעים של, ובכן, חיים, אבל גם בלא מעט רגעים מתים, והכוח של קולנוע הוא לבנות את הקצב הנכון, לדעת להישאר עם הדמות גם ברגעים האינטימיים, שבהם עושים חשבון עם האני הפנימי, וגם ברגעים בהם אותו אינדיבידואל חי את החיים ברמה הכי מיידית, והכל מבלי להישאר עם הדמות ברגעים המתים, שבהם לא עושים לא את זה, ולא את זה. וב"מריצה" יש קצת יותר מדי מהרגעים המתים האלו (לצד הרגעים החשובים יותר).

אז כן, ריאליזם קיצוני ברמה הגבוהה ביותר. משוחק ומתוסרט נהדר. רק עם פחות תשומת לב לקצב הדרמטי הנכון של הקולנוע. יפה אבל גם מעייף.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s