פסטיבל חיפה 2017: העדינות

(שם הסרט במקור: La Tenerezza)

אתה יודע שלאבא היתה פילגש? כן, הוא בגד באמא. האשה הזו היתה …

צלצול טלפון. נגמרה השיחה.

אשה שוכבת בבית חולים. גיבור הסרט, שהוא לא אביה, בא לבקר אותה. הילדים שלו אומרים לו: עזוב אותה. מה אכפת לך ממנה? מה היא בשבילך? לך הביתה.

כותרות הפתיחה. כיתוב על רקע לבן, ומוסיקת גיטרה עדינה מכניסה אותי לאט לאוירה. חשבתי: אני הולך לאהוב את הסרט הזה. יש משהו קלאסי בסגנון הזה. אחרי זה הבנתי שיש הבדל בין קלאסי לבין מיושן. הסרט הזה נוטה יותר לשני.

כי הוא מבולגן, ולא מעמיק מספיק במערכות היחסים. יש כאן סיפור על זקן נרגן שמתידד עם השכנים החדשים שלו. למרות שיש לא מעט סצינות של שלהם ביחד, משהו באינטימיות של השלישיה הזו (והילדים שלהם) לא באמת מגיע לעומק. להרגשתי יש משהו לא כל כך טבעי בהתפתחות הידידות הזו בין השכנים. הסודות האישיים של כל אחד נחשפים מהר מדי, מבלי שיש באמת היכרות אינטימית שתאפשר לאחד לבטוח בשני ולספר לו דברים פרטיים שכאלו.

ואז מתרחשת טרגדיה. לא ממש ברור למה. אני רק יכול לנחש שזה בגלל שהגבר פוטר מהעבודה (רגע לפני הטרגדיה הוא מאוד נסער, לא מוסבר למה). אבל זה קורה, פתאום. ללא הסבר. עכשיו הזקן הנרגן נסער כולו בגלל מה שקרה, ואני עוד לא הרגשתי את המעורבות הרגשית העמוקה שלו במערכת היחסים הזו. והטרגדיה הנוראית הזו עוברת לי ליד הלב, לא נכנסת אליו, בגלל פיתוח לקוי של התסריט. כך שהאשה שוכבת בבית החולים, והשכן בא לבקר אותה במסירות, לא ברור על מה ולמה הטרגדיה האיומה הזו נגעה בו כל כך. גם ילדיו הבוגרים מסתכלים על זה בתמהון, כמוני.

אה, כן, ילדיו. ג'ובאנה מצוג'ורנו בתפקיד הבת אמורה למלא תפקיד חשוב בסרט הזה. מערכת יחסים טעונה בין אבא לבת. אבל מצוג'ורנו כל הזמן חמורת סבר, והתסריט גם כאן חסר את ההתפתחות ההגיונית שתכניס אותי מתחת לעור של שני אלו. אז היא מגלה שלאביה היתה מאהבת, אבל התסריט לא מפתח את הנקודה. והיא מנסה למשוך אותו מהטיפול המסור בטרגדיה של השכנים, ולא ברור למה הוא נצמד כל כך לסיפור הזה של השכנים, ולמה על חשבון הילדים שלו עצמו.

מה גם שהבמאי נמנע משימוש במוסיקה כמעט לחלוטין (וזה היה מאוד נחוץ כאן), והתסריט מנסה גם להעיר משהו על המצב של הפליטים באיטליה של היום, אבל הוא עושה את זה ברישול וללא נגיעה אמיתית בנושא (הסצינה הראשונה בסרט, שאין לה המשך, וסצינה נוספת בהמשך שבה הגבר מתפרץ בזעם על מהגר אחד. גם הסצינה הזו נטולת הקשר אמיתי).

וכך סרט שיש בו את כל החומרים הנחוצים לדרמה טובה נופל בין הכסאות ולא מצליח להתרומם, בגלל תסריט פגום, ובמאי שנמנע בכוח מללחוץ על דוושת הרגש דווקא כשצריך. ג'יאני אמליו הוא במאי ותיק וידוע, והוא אמור לדעת את העבודה (אני זוכר לו סרט יפהפה מתחילת שנות ה-90 שנקרא "גנב הילדים"). הפעם הוא מנסה לעשות סרט מכובד ומרגש. זה אכן מכובד, אבל לא הרבה יותר מזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s