פסטיבל חיפה 2017: מיסטר לונג

(שם הסרט במקור: Mister Long)

סרט מקסים ויפהפה, רק כזה שיכול היה להרוויח מעריכה קצת יותר קפדנית.

ראיתי סרט אחד של הבמאי הזה בעבר. קוראים לו סאבו. בסרט שראיתי הבמאי הזה  הוכיח מקוריות, הומור מיוחד, אנושיות לצד אכזריות. יפני אמיתי. והנה מגיע הסרט האחרון של סאבו לפסטיבל חיפה, וכל מה שציינתי למעלה נמצא גם כאן. ומכיוון שסאבו הוא כבר במאי ותיק, המקצועיות שלו והנסיון שלו ניכרים, והקצב הוא אולי איטי מדי, ובכל זאת הוא שולט בטון ביד רמה, יודע לעבוד עם מוסיקה בצורה מאוד אפקטיבית ומצוינת, יודע לבנות את הסיפור בלי ליפול לקלישאות הוליוודיות, ועדיין להביא את הסרט לשיא מרגש ונפלא בסיום.הסכנה בסרטים שכאלו היא להפוך את הפושע המדופלם לצדיק גמור. זה מה שהוליווד עושה. הרוצח השכיר חוזר בתשובה. לא כאן. לא אצל סאבו היפני. מדובר בדמות אכזרית מאוד, מקצועית מאוד בשטח הפשע, אבל כשמשהו משתבש הוא מתגלגל למקום זרוק ונטוש. "מתגלגל", זו המילה הנכונה. הדמות הראשית שנבנית כאן היא כמעט צ'פלינית. דברים פשוט קורים לה. היא לא מכוונת שום דבר. הוא רק מגיב למה שקורה (כאן, למעשה, אפילו את זה הוא לא עושה. הוא פשוט נסחף עם הזרם). הוא פוגש מישהי נרקומנית שמגדלת ילד. בקושי. במקרה מתגלים כישורי הבישול המופלאים שלו (מסתבר). כולם מתגייסים לעזור לו, והנה יש לו דוכן אוכל מצליח, ויש אידיליה עם תושבי היישוב, ואפילו עם המכורה המשתקמת והבן שלה (בחוכמה הסרט לא גולש לפסים רומנטים). הכל רק קורה, הגיבור כמעט ולא מכוון את הגורל.

גיבור הסרט שותק במשך רוב הסרט, והסיבה לכך היא תסריטאית פשוטה: הוא רוצח שכיר טאיוואני שנמצא ביפן, והוא כמעט ולא מדבר את השפה. לכן הבמאי גם יוצר סרט כמעט אילם, ומצליח בעזרת משחק של שחקנים, ג'סטות פשוטות, ועבודה מצוינת של שילוב תמונה ומוסיקה להעביר עולם רגשי שלם.

ובסוף מגיע השואו-דאון הצפוי, והוא מצוין, מותח וסוחף, כצפוי, כי, כצפוי, העבר האלים משיג אותו גם באידיליה הזו. אבל אז מגיע האפילוג, והוא מנגיד בצורה כל כך יפה ומרגשת בין האפשרות האלימה לבין האפשרות השקטה והרגועה. סרט מרגש ונפלא.

רק חבל שבקטעים מסוימים הבמאי מושך את הסרט לא לצורך. באמצע הסרט הוא עוצר את השטף וחוזר אחורה, לסיקוונס של כמעט 10 דקות כדי להסביר איך האשה בכלל התדרדרה לסמים. יש קטע של תיאטרון יפני שנמשך הרבה יותר מדי זמן. ועוד כמה קטעים כאלו, שאמנם מעניקים לסרט את הקצב האיטי הנחוץ כדי לפתח את הסרט לא בקצב הסטרי מדי, לא ליפול להוליוודיות של מעבר מקיצוניות אחת לשניה בפתאומיות שתהרוס לי את האמינות של הסיפור, ועדיין, ההשתהות הזו הופכת לעיתים למוגזמת, מעייפת מעט.

מלבד ההערה הזו, מדובר בסרט של במאי מקצוען, רגיש, שיודע להביא סיפור מיוחד ויוצא דופן אל המסך בצורה מרגשת ויפהפיה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s