הולכת שבעה: הביקורת

אז עכשיו, כשפסטיבל חיפה נגמר, אפשר לשחרר קצת פוסטים שהתעכבו. אחד מהם הוא על סרט שיצא למסכים לפני כמה ימים. אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. הוא פשוט סרט נורא. וזה חבל, כי הבמאי שלו הוא דווקא איש מוכשר.

אם זה היה הסרט הראשון של טומי לנג שהייתי רואה, הייתי מייעץ לו בידידות שיחדל מלעסוק בבימוי סרטים, כי "הולכת שבעה" הוא מקרה מצער של סרט שבו שום דבר לא עובד. כלום. נאדה. גורנישט.

אבל זה יותר מזה. כי לנג כבר הוכיח בעבר שהוא דווקא יודע לביים שחקנים, ושיש לו את התושיה ואת הידע להפקת ועשיית סרטים. ולמרות ששני סרטיו הקודמים היו לא בלי פגמים, אני זוכר אותם לטובה (כאן כתבתי על "טיארה", וכאן על "פטר השלישי"). אלא מה, שני סרטיו הקודמים היו פרויקטים עצמאיים, דלי תקציב, ובתור שכאלה, חייבו את לנג למציאת אינספור תשובות ופתרונות לחוסר בכסף. והפתרונות האלו היו, לרוב, יצירתיים למדי, והמחויבות של לנג לפרויקטים ההם, דווקא בשל המחסור בכסף, סחפה את השחקנים והמשתתפים האחרים (בעיקר את רוברט הניג, שהופיע בתפקיד הראשי בשני הסרטים הקודמים) לכדי השתתפות רצינית בפרויקטים שאמנם חוסר הכסף ניכר בהם, אבל היצירתיות של כל המשתתפים חיפתה על כך במידה מסוימת.

ב"הולכת שבעה" המצב שונה. אולי בגלל שקודם כל, היה יותר כסף. אני מניח שתמיד אפשר לרצות יותר, אבל הסרט הפעם נפתח עם הלוגו של "יונייטד קינג", כלומר של האחים אדרי. הפעם טומי לנג נמצא בליגה של הגדולים. ומשוחרר הפעם מכבלי הדאגה התמידית לכסף, לנג גם שחרר את המחויבות היצירתית שלו, והתוצאה – קטסטרופה.

רוברט הניג גם כאן, אבל הכימיה שלו עם בת הזוג שלו בסרט (מיקי קם, לא פחות. שחקנית נהדרת, אבל לא טובה בכלל כאן) לא קיימת. הדיאלוגים כאן לא אמינים ומביכים, העריכה בין הסיפורים של המבוגרים לבין הסיפור של הצעירים מקרטעת מאוד (ומלווה בסצינה איומה במיוחד עם שוטרת-פקחת), השימוש במוסיקה חסר דמיון, והצורך של לנג ללחוץ ברגעים מסוימים על דוושת הדרמה הכבדה יוצר רגעים קולנועיים זוועתיים. דוגמא: בתחילת הסרט, הבת מקבלת הודעה על המוות שמתניע את העלילה. היא מורה למחול, ומסביבה הבנות רוקדות. היא נושמת לא סדיר, ומובן שעובר עליה משהו. וטומי לנג, במקום להישאר בשוט אחד ארוך, להישאר עם הדמות ברגע קריטי, חותך בעריכה קרוב יותר, ושוב עוד יותר קרוב, כי צריך להדגיש את הרגע. הקהל הרי לא יבין לבד; או, למשל, סצינת המוות. הסצינה הראשוה בסרט. הרגע הדרמטי כל כך מודגש ומוגזם, שהוא הופך למגוחך.

ויש עוד כמה נסיונות בימוי לא נחוצים כאלו לכל אורך הסרט. כי יש כסף עכשיו, אז למה לא לשחק איתו. וזו בדיוק הבעיה: במקום להמשיך לעשות את הסרטים שהוא עשה קודם, רק עם פחות דאגות כלכליות, לנג לקח את ההזדמנות לשחק עם המדיום, וחירב לעצמו את הסרט. השחקנים לא משחקים טוב, הצילום לא משהו, העריכה לא זורמת – והכי חשוב – לא ממש ברור לאן כל זה מוביל. הביקור בקבר של בן גוריון אולי רוצה לרמז על קשר בין הסיפורים האישיים שלנו לסיפור של המדינה הזו, אבל זה נשאר מעומעם, לא ברור, ובעיקר מייאש. "הולכת שבעה" הוא סרט הוא של אדם כשרוני שהתברבר לגמרי, קיבל הזדמנות להוכיח את עצמו – ופספס אותה לגמרי. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הולכת שבעה: הביקורת

  1. יתכן מאד שהכל נכון – לא ראוי ולא מוסרי לסובב כך את הסכין ולוודא הריגה. הוצאה להורג זה מספיק, לא?

  2. אינני יודעת מי אתה, איתן-קולנוע-בראש-צלול, אבל אקפיד לא 'להתייעץ' איתך לפני שאני מחליטה באיזה סרט לצפות. אני אפילו לא בטוחה שאתה אדם כשרוני שהתבלבל…. יצאתי עכשיו מהסרט 'הולכת שבעה'. נהניתי כל דקה. אתה מכיר איך זה כשהקהל מסרב להיפרד מהסרט כשהוא נגמר? זה מה שהיה באולם. כולם [ נכון, לא הרבה אנשים… כניראה קהל מובחר ולא מחפשי פופוליזם] נצמדו לכיסאות עד שנגמרו כל הכיתוביות והמוסיקה שמלווה אותן. אז שלום ולא להתראות, איתן-קולנוע-בראש-צלול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s