אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ תשיעי ואחרון

מעט אחרי תחילת פסטיבל חיפה התפרסמה הרשימה הסופית של הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה האמריקאית לקולנוע בתחרות לאוסקר לסרטים שאינם באנגלית. במהלך החודש שעבר סקרתי כאן בבלוג על פני 8 מקבצים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי, מקבץ שמיני) 80 סרטים. ברשימה הסופית יש 92 סרטים, אז חיכיתי עד שענייני פסטיבל חיפה יסתיימו, והנה אני משלים את החסר. 12 סרטים נוספים, ועוד סרט אחד של בנגלדש שהוחלף. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

בנגלדש – קאצ'ה (খাঁচা) – אקראם קאן

לא ממש ברור מה קרה שם, בבנגלדש, אבל הם הודיעו על סרט אחד שהם מריצים לאוסקר, ואחרי כמה ימים הם הודיעו על סרט אחר. ההודעה על "קאצ'ה" מגיעה מהמקור הרשמי, והיא הנכונה יותר. בכל אופן, הסרט הבנגלדשי שהזכרתי בסקירה הקודמת מבוטל, ובמקומו מגיע זה. סיפורה של משפחה שמוצאת את עצמה חייבת לעזוב את ביתה על רקע תכנית החלוקה הבריטית של שטח הודו ב-1947. המשפחה עושה את דרכה ממזרח פקיסטן (בנגלדש של היום) להודו, והסרט מלווה אותה במסע הזה. או משהו כזה. זה מה שהצלחתי להבין מהתקציר המאוד קצר שמצאתי, ומהטריילר הלא מתורגם.

מוזמביק – רכבת של מלח וסוכר (Combio de Sal e Açucar) – ליסיניו אסוודו

מסע לרוחב מדינה קרועה לגזרים כתוצאה ממלחמת אזרחים. ב-1989 אזרחים ממקום מרוחק מסכנים את חייהם במסע ברכבת למקום רחוק בו אפשר להחליף שקים של מלח בשקים של סוכר. במהלך הנסיעה בדרך משובשת, הסרט יכיר לנו מספר דמויות הנוסעות ברכבת: אשה שהיא נוסעת קבועה בקו המסוכן הזה מביאה איתה הפעם חברה, אחות רחמניה הנוסעת לבית החולים, מקום העבודה החדש שלה, כשהיא עדיין לא מנוסה בטיפול בפצועי מלחמה; וגם קצין בצבא שהחיים היחידים שהוא מכיר הם חיי המלחמה, ולצידו חייל נוסף, ושניהם לא מסתדרים. ואני מניח שיש עוד כמה טיפוסים, וסיפור אהבה, ולידה (יש בטריילר) – רק הבעיה, נדמה לי, שלמרות שהרקע לסיפורים האלו, המתחים בין הנלחמים במלחמת האזרחים הזו, הרקע מעניין ומוסיף קרקע פוריה לפיתוח דרמה, הדמויות עצמן לא מספיק מעניינות ולא מספיק מפותחות כדי שיהיה לי אכפת מהן.

ניו זילנד – אלף חבלים (One Thousand Ropes) – טוסי טאמאססה

הייתי השנה בחופשה באוסטרליה, וראיתי את הסרט הזה במסגרת פסטיבל סידני (הנה מה שכתבתי עליו). איש מבוגר עוסק בהכנה ללידה של נשים. בעזרת מסאג' לבטן הוא מקל על הכאב. הוא גם עוזר לחבר במאפיה שבה אשתו היא הבוסית הגדולה. יום אחד דופקת על הדלת הבת שלו. היא בהריון וברחה מבן זוגה שהרביץ לה. הוא עוזר לה.

אה, ובביתו של הגיבור המזדקן התנחלה לה רוח של אשה שעברה מן העולם הזה. היא מצטנפת בפינת החדר, מחכה להזדמנות לזחול אל רחם של אחת הנשים בהריון המגיעות אליו לטיפול. היא רוצה לחיות מחדש. ועכשיו היא רואה בבת שלו כרחם פוטנציאלי.

סרט מעניין, שמשלב אלמנטים של אימה עם דרמה משפחתית, אבל הדגש המאוד אינטנסיבי על הסגנון הקולנועי של הסרט לוקח את הפוקוס ברוב הרגעים. והסרט גם מאוד איטי ולרגעים ממש מתסכל.

ארגנטינה – סאמה (Zama) – לוקרציה מארטל

לפני כמה שנים ראיתי בפסטיבל ירושלים סרט שנקרא "הביצה". זה היה סרטה הראשון של במאית לא מוכרת בשם לוקרציה מארטל. מאוד השתעממתי. מאז היא עשתה עוד כמה סרטים, וזכתה להערכת מבקרי הקולנוע. אני דילגתי על סרטיה, בגלל החוויה הלא כל כך טובה שהיתה לי בסרטה הראשון, ומקריאת הביקורות לסרטיה האחרים, הבנתי שיש כאן במאית שדואגת מאוד לסגנון סרטיה, וזה אולי מגיע על חשבון הנראטיב והדמויות. סרטה החדש, "סאמה", הוקרן בפסטיבל חיפה, וגם עליו דילגתי. הוא פשוט נראה לי לא ממש מעניין. סוג של הערה על הקולוניאליזם במאה ה-18 במבט לאחור מהמאה ה-21. סאמה הוא מושל ארגנטינאי בפאראגוואי. הוא ממתין למכתב מהמלך שיקרא לו לשוב חזרה לבואנוס איירס, אל משפחתו שלא ראה זה זמן רב. בינתיים הוא צריך למשול במקום לא קל. אבל המכתב לא מגיע…איכשהו נדמה לי שהסרט הזה די עומד במקום, ואין בו מספיק כדי לגרום לי להרגיש או לחשוב. אבל זה הנציג הארגנטינאי לאוסקר השנה (מפתיע שהם לא בחרו את "הפסגה", שאמנם זוכה לביקורות בינוניות, אבל מככב בו ריקארדו דארין המפורסם, וכריסטיאן סלייטר בהופעת אורח, ואותו כן ראיתי בפסטיבל חיפה, ומאוד אהבתי).

אוסטרליה – המרחק ביניהם (The Space Between) – רות בורגובלו

זה נראה אחד מאותם סרטים ששוטפים את המסכים שלנו בהמוניהם. סרט זר אמנם, אבל כזה שעושה הרבה הנחות לצופים, מתחנף אליהם, וזוכה לאהבה רק כי הוא לא הוליוודי. אחד כזה שאני נוהג לומר עליו: זה שהוא לא אמריקאי, לא אומר עליו שהוא איכותי. ואולי אני טועה, אבל מה שקראתי על הסרט הזה, וגם הטריילר שראיתי, יוצרים אצלי את הרושם שמדובר בסרט שמנסה להיות רומנטי ומרגש, אבל הוא רק כאילו מרגש וכאילו רומנטי, ובעצם רק סרט מלאכותי חסר השראה.

אז מה יש לנו כאן? טבח שזנח את תשוקתו לבישול. הוא טס מאוסטרליה לצפון איטליה, לבקר את אביו הגוסס. בתוך כל היגון הוא פוגש בחורה אוסטרלית שנמצאת באיטליה, רודפת אחרי חלום בעיצוב אמנותי. אז בחור איטלקי שהיה באוסטרליה וחזר, ובחורה אוסטרלית, שהגיעה מאוסטרליה לאיטליה נפגשים ומתאהבים. או שלא. ברקע – איטליה היפה, רקע צפוי לסיפורים שכאלו. אולי אני עושה עוול לסרט הזה, ואולי אני ציני מדי, אבל עד שמישהו לא יספר לי אחרת, זה הרושם שקיבלתי ממנו. וזה הסרט שהאוסטרלים שולחים השנה לאוסקר.

דרום אפריקה – הפצע (Inxeba) – ג'ון טרנגובה

סרט הפתיחה של הפסטיבל ההומו-לסבי-טרנס-בי האחרון בתל אביב (לא ראיתי). מסתבר שהסרט עושה קצת רעש במדינת המקור שלו, דרום אפריקה, מכיוון שהוא קורא תיגר על טקסים מסורתיים. הסיפור הוא על טקסי התבגרות גבריים המתרחשים במקומות מרוחקים מהעין. שבוע של התבודדות של קבוצת נערים הנכנסים בשערי הגבריות בעזרת כל מיני פעולות מסורתיות (כולל, כנראה, מילה). הסרט מתרכז באחד האנשים שאמורים להדריך את הנערים בדרכם מנער לגבר. נער אחד שמגיע מהעיר, מתפיסה תרבותית מערבית, מגיע לשם בגלל אביו המבקש לשמר את המסורת, אבל הוא מתמרד. למדריך שלו יש סוד: הוא בעצם מאוהב במדריך אחר, וזה יהיה כלי משחק של סחיטה ומשחקי כוח אחרים בין הגברים של עכשיו, והגבר של העתיד.

 

סין – שועל מלחמה 2 (Wolf Warrior2) – וו ג'ינג

בחיי שהסינים נפלו על הראש. אין להם כנראה שום סרט איכות, או משהו באמת מעניין, אז הם שולחים לאוסקר סרט אקשן גנרי, כזה שממלא את מסכי הסינמה סיטי אצלנו בהקרנות חצות. העלילה? לוחם מיומן פורש למקום שקט כדי שיוכל לנוח, אבל שכירי חרב סדיסטיים הזורעים הרס וחורבן מכריחים אותו לחזור לעיסוקו ולהציל את האנושות. או משהו כזה. אש, ויריות, ורימונים צבאיים, והתפוצצויות, והרבה הרבה אקשן. בלי הרבה מוח.

האיטי – האיטי אהובתי (Ayiti mon Amour) – גטי פלין

קראתי את התקציר של הסרט, ראיתי את הטריילר, ונדמה לי שכאן הרעיון יותר טוב מהביצוע. הרעיון הוא לספר סיפורים של אנשים ששרדו את רעידת האדמה בהאיטי לפני כשבע שנים, ולתבל את הסיפורים האלו בתבלין פנטסטי. שלושה סיפורים במרכז הסרט הזה: בחור צעיר שעדיין מתאבל על מות אביו ברעש האדמה מגלה שיש לו כוחות על; דייג מזדקן המתעקש לחפש את התרופה למחלת אשתו דווקא במים של הים הגדול; ובחורה שמהווה מוזה לסופר המתעקשת לצאת מהסיפור שאותו סופר מבקש לרקום סביבה. נשמע מקסים, אבל הבמאית, מסתבר, מגיעה מהמסורת הדוקומנטרית, ונדמה לי מהטריילר שהיא מתרפקת מדי על תמונות העוני וההרס שעדיין קיימות בהאיטי. זה צבעוני ויפה לעין, אבל נדמה לי שהאנשים והדמויות הולכים לאיבוד בסרט שכזה.

הונדורס – מוראסאן (Morazán) – היספאנו דורון

נראה לי שזה יכול להיות סרט מאוד מעניין. אולי יותר כשיעור הסטוריה מאשר סרט דרמטי, אבל אולי יש בו גם אלמנטים מרגשים וסוחפים. מדובר בסרט הסטורי שמתחקה אחר חייו של פרנסיסקו מוראסאן, אדם שהנהיג את מרכז אמריקה בתחילת המאה ה-19. הוא היה ליברל, וניסה לקדם רפורמות בתחום חופש הדיבור והדת. גולת הכותרת של כהונתו היתה נסיונו לכונן איחוד של כל המדינות במרכז אמריקה לכדי ישות אחת שנקראה הרפובליקה הפדרלית של מרכז אמריקה. מוראסאן היה גם מצביא, והוא החזיק בכוח פוליטי כמו גם בכוח הרתעה צבאי. כוחות פוליטיים שמרניים בתוך הכנסיה ניסו להפילו במשך שנים, עד שלבסוף הם הביאו לסופו הטראגי של מוראסאן. הטריילר נראה מרשים.

מונגוליה – הילדים של ג'נגיס (Чингисийн хүүхдүүд) – זולבאיאר דורז'

זה נראה סרט מגוחך, שכל מטרתו היא אקזוטית: למכור את התרבות המונוגולית למערב, אולי גם להביא תיירות למדינה הזו. בטריילר מוצגת גם מתנדבת אמריקאית, שהרי להם צריך למכור את זה. הסיפור הוא בסיסי מאוד, על מסורת מונוגולית (מסתבר) של מירוצי סוסים. מאמן סוסים אגדי בוחר ברוכב בשביל הסוס הבכיר שלו, אבל האח של הנבחר מקנא ומתמרד. לא משנה כמה הנופים יפים, הצילום והתנועה נהדרים – העלילה נדמית לי מודבקת בכוח, ללא מנוע דרמטי אמיתי.

סנגל – פליסיטה (Félicité) – אלאן גומי

הסרט הזה זכה בפרס השני בפסטיבל ברלין השנה, וכבר הוקרן בפסטיבל ירושלים, אבל אני דילגתי עליו, כי הוא נראה לי יותר הצהרתי, ופחות מונע מהדמות. סיפורה של זמרת המחפשת נואשות אחרי כסף כדי לממן את הניתוח שבנה החולה כל כך זקוק לו. צפייה בטריילר גורמת לי לחשוב שמדובר יותר בצילום מצב של חברה שבה הפערים הכלכליים עצומים, ומצבן של נשים מהמעמד הנמוך בעייתי לא רק בגלל חוסר בכסף, אלא בגלל חברה עם ערכים שובניסטיים.

סוריה – גנדי קטן (Little Gadhi) – סם קאדי

סוריה שלוחת לאוסקר סרט שנדמה לי שחשיבותו יותר בעצם קיומו, אבל אין בו ערך קולנועי אמיתי. סרט דוקומנטרי על גיאת מטר, פעיל שלום שעונה ונרצח במלחמת האזרחים שעדיין נמשכת שם. הסרט משתמש בשיטת הראשים המדברים המיושנת, ולפי הטריילר הוא בעצם רצף של סיפורי זוועה של אנשים שעברו דברים איומים במלחמה, לצד דברי שבח והלל אינסופיים לאותו פעיל שלום, שאולי מאירים את פועלו, אבל לא באמת מכירים לי את האיש.

קוסטה ריקה – לכל דבר יש צליל משלו (El Sonido de las Cosas) – אריאל אסקלנטה

זה נראה מסוג הסרטים שלא ימשכו הרבה תשומת לב, אבל מצד שני מסוג הסרטים שאני עשוי להתאהב בהם. סרט מופנם, שקט, שכנראה מסתיר בתוכו רגשות מאוד עמוקים שעולים לפני השטח במהלך הסרט (הלא ארוך. רק שעה ורבע). גיבורת הסרט היא אחות בבית חולים. נמרצת, חרוצה, היא עוזרת לאנשים הנמצאים בנקודה פגיעה, חולים, מרותקים למיטה, חסרי אונים. בחייה הפרטיים היא מופנמת, שקטה, מתבודדת, מתרכזת בכאב הפרטי שלה, אבל על בת דודה שהתאבדה. ויש גם צורך כלכלי מיידי – למצוא שותפה חדשה לדירה. מפגש מחודש עם מכר מהעבר יעלה אל פני השטח את הכאב ויעזור להתמודד. נראה כמו סרט צנוע ויפה.


עד כאן 92 סרטים. כמות עצומה, המכילה בתוכה לא מעט סרטים מהמובילים בסצינת הפסטיבלים העולמית. תחרות קשה. הימור על הפינאליסטים הוא קשה, ובמיוחד אם ניקח בחשבון שבאופן מסורתי קטגוריית הסרט הזר באוסקר היא לא צפויה. ובכל זאת, אנסה את מזלי בהימור קטן. 92 הסרטים יצומצמו לרשימה של תשעה, ואני מהמר שהם יהיו נציגי: אוסטריה, גרמניה, הונגריה, ישראל, לבנון, צ'ילה, צרפת, רוסיה, ושוודיה. הרשימה הזו תצומצם לחמשת המועמדים הסופיים, ואני מהמר שהם יהיו: ישראל, צ'ילה, צרפת, רוסיה, ושוודיה. ואני מהמר שהצ'יליאני יזכה (גם בגלל שאני מאוד אוהב את הסרט הזה. בקרוב בישראל).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s