להעיר את המלכה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Victoria & Abdul)

בביקורת שלי על "פילומנה", אחד מסרטיו האחרונים של סטיבן פרירס, כתבתי, בין היתר: נדמה שפרירס הוא פשוט במאי שעובד. חלק מצליח לו, וחלק לא. את "להעיר את המלכה" הלכתי לראות כשכבר ידעתי שהסרט הזה שייך לקבוצת ה"חלק לא". הביקורות לא בדיוק מלטפות, והסרט באמת לא ממש סוחב. אבל לא מדובר בסרט רע, לטעמי. לסטיבן פרירס יש מוניטין לא קטן, וקריירה של למעלה משלושים שנה, עם סרטים שבחלקם מצליחים ומוצלחים מאוד, ונדמה לי שבגלל זה, כשהוא מוציא סרט פחות טוב, אז האכזבה גדולה, והתגובה הביקורתית מוגזמת. כן, גם אני חושב ש"להעיר את המלכה" הוא סרט חלש יחסית לשאר סרטיו של פרירס, אבל ניתן לצפות בו בהנאה מסוימת, אם עושים לו הנחה מראש.

הסרט מספר על ידידות לא צפויה בין המלכה ויקטוריה לבין משרת הודי. התקופה היא סוף המאה ה-19-תחילת ה-20. שני השחקנים הממלאים את התפקידים הראשיים יוצמרים זיווג קולנועי מלא חן, כבוד אנושי, אפילו סוג של אהבה כנה בין שני אנשים (כמו אהבה של אם לבנה, או לבן שהיא היתה רוצה שיהיה לה). ג'ודי דנץ' נפלאה בתפקיד הראשי של אשה שכמו נמצאה בתרדמת במשך שנים ארוכות, הולכת כמו רובוט אחרי כללי הטקס לעוד סדר יום מעייף וחסר עניין, והנה פורץ לחייה אדם מלא מרץ, מתרבות אחרת, לכאורה נחות ממנה, אבל בעצם יש בו חוכמת חיים מסוג שונה מזה שהיא מכירה. והמלכה, בגילומה של דנץ', כמו מתעוררת לחיים אחרי שנת חורף ארוכה של שנים, גופה הופך קל יותר (למרות שנותיה הרבות), והיא (דנץ') יודעת להגיב עם גופה לרגעים הקלילים והנעימים, כמו גם ללחץ הגובר והולך מצד בני ביתה ובני מעמדה לחזור לתלם התואם את כס המלכות. גם עלי פאזאל, בתפקיד המשרת ההודי, משלב בצורה יפהפיה את ההתפעלות המשתקת מההוד וההדר של העושר המלכותי שהוא פתאום נחשף אליו, ושל הצורך להיות במחיצת השלטת של אימפריה עצומה, לבין הקלילות של אדם פשוט שמתנהג בטבעיות כאילו הוא נמצא בביתו שלו. מערכת היחסים הזו, שנמצאת במרכז הסרט, היא נעימה, אנושית, שילוב של שחוק ובכי, נתמכת ע"י עבודת משחק טובה של שני השחקנים הראשיים, והסרט הופך לנעים ואפילו מרגש בחלקים מסוימים.

הבעיה היא בכל מה שמסביב. "להעיר את המלכה" מבקש לדבר על הגזענות הטבועה בבני האדם, בשנאה שהיא כל כך טבעית להתנהגותנו היומיומית כשאנחנו פוגשים מישהו אחר, שונה מאיתנו. בהרבה מקומות במהלך הסרט נאמרים על ההודי דברים שונים ומשונים רק בגלל שהוא אחר (הוא נבער, מלוכלך, שקרן ותחמן, ועוד פנינים שכאלו), והכל מבלי שהכירו בכלל את העבדול הזה. הדברים האלו נאמרים כלאחר יד, כי ככה זה. כמו שזה ברור שמוסלמים טפשים, כך ברור שאנשים הם גזענים. וזהו. וזה מונע דיון אינטלגנטי ועמוק באמת על שורשי השנאה הזו לאחר. לא באמת מובנים לי כל מהלכי הסיפור הזה, שמביאים את אנשי החצר של המלכה (וגם בנה, יורש העצר) להתמרד נגד המלכה. זוהי רק שנאה חסרת הסבר, חסרת סיבה נראית לעין, ואין לי דרך להבין את המניעים הדרמטיים שלהם.

יש גם משהו לא כל כך מובן לי בצילום של הסרט הזה. דני כהן, שצילם נפלא את "נאום המלך" (והיה מועמד לאוסקר על עבודתו), בוחר כאן כמה בחירות לא ברורות לי. אמנם מובן לי למה ברגע מאוד קריטי, הבחירה היא להראות אקסטרים קלוז-אפ על פניה ועיניה של ג'ודי דנץ' (המלכה), אבל משהו בדרך שבה השוט הזה מצולם מעוות את הפנים, מונע ממני באמת לשקוע ברגע הדרמטי הזה. מה גם שבלא מעט רגעים, כאשר שני הגיבורים נודדים בגנים מלכותיים יפהפיים, הרגשתי בצורה מאוד ברורה שמדובר בשני שחקנים שהצטלמו באולפן על רקע מסך ירוק, ואת הנופים חיברו אח"כ בחדר העריכה. איכשהו הרגשתי נתק בין האנשים לבין הנוף שסובב אותם.

אז מערכת יחסים חביבה ונעימה לא מקבלת את הקונטקסט הדרמטי הראוי, ואין בו אמירה ברורה על גזענות לא אז בזמן ההוא, ולא בימינו אנו, והסרט הזה הופך חביב, אבל זניח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s