פאטי קייקס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Patti Cakes)

יש ל"פאטי קייקס" התחלה מלהיבה. משהו שיורד לעומק נשמתה של הדמות הראשית, שואב משם את הדרייב הכי בסיסי שלה, ומוציא את זה החוצה בצורה יצירתית ונהדרת (היא הולכת באויר וחולמת. ממש). אבל שאר הסרט מתעקש להניח לעומקים, ונשאר בתחום ה"חביב אבל זניח".

כי הסרט הזה הרי מבקש להבין את המקור ליצירה. את העלבון, הדוחק, המצב הכלכלי הלא מאוד משופר, הסטרס של החיים של אשה מהמעמד הנמוך בארה"ב, ולא סתם אשה, אלא אשה לבנה כבדת משקל שצריכה לעבוד קשה ולהגיד תודה על כל יום עבודה ועל כל דולר שנכנס לכיס – כל זה צריך לבוא לידי ביטוי בשירים שהיא שרה. כל תו, כל שורה בשיר שהיא שרה צריכים להגיע מתוך הנפש המיוסרת שלה.

ואז פוגשת פאטי, גיבורת הסרט, באחד שבאמת עושה את זה. היא נמצאת בערב כשרונות, ויש שם אחד שצורח את נשמתו. כועס. מאוד כועס. ניכר שהוא נמצא שם, על הבמה, ומוציא את הקישקעס שלו. שבאמת אכפת לו, והוא הולך עד הסוף. נכון שקשה להגיב לפרץ רגשות כל כך מרוכז, כמעט אלים שכזה (לי זה הזכיר את "דורלקס סדלקס" הישראלים. הנה דוגמא. נראה אתכם צולחים שיר אחד שלם), אבל יש שם גם אמת. משהו כן שעומד בבסיס היצירה. ולמרות שהוא בסגנון אמנותי שונה מזה שפאטי אוהבת, משהו באמת תופס אותה. אבל אז, פאטי והידיד שלה מקימים להקה עם המגויס הזועם החדש, ושרים שיר על…חמאת בוטנים וריבה. מתוק. חמוד. ללא זעם. ללא קישקעס.

מה גם שאותו חבר חדש מתגלה כאדם רך דיבור (אם הוא מדבר בכלל), מאוד מכונס בעצמו, מופנם, רגיש. אז מה הוא אותו דבר שכואב לו כל כך, עד שהוא הרגיש צורך לצעוק את נשמתו על הבמה? ובכלל, יש כאן מערכת יחסים טעונה של פאטי עם אמא שלה. אותה אמא היא אשה מתוסכלת, שתיינית, מתנחמת כל ערב בזרועותיו של גבר אחר, והיא מקניטה את פאטי על בסיס יומיומי, דוחקת בה לצאת לעבוד ולא לבזבז את זמנה על ה"אמנות" שלה. הרי האמא היא זמרת אמיתית של מוסיקה אמריקאית שורשית. לא ה"ראפ" הזה שפאטי אוהבת. גם כן מוסיקה. יש כאן בסיס לתסכול עצום של פאטי. אבל אין כאן טריקת דלתות, או מרד נעורים, או ויכוחים קשים. "פאטי קייקס" מנסה לבנות מערכת יחסים של אהבה-שנאה בין אם לבת, אבל הוא מעקר את כל הדרייב של פאטי ליצירה. אז נכון שסצינת השיא בסרט מביאה את מערכת היחסים הזו לפיוס יפה, אבל אותה סצינה לא מהווה שיא רגשי כי לא היתה הכנה לכך. הכל מאוד נעים וחביב בסרט הזה, ואותו מקום עמוק בנשמתה שיביא אותה ליצירה עמוקה ומרגשת – המקום הזה נזנח.

"פאטי קייקס" הוא ממש לא סרט רע. (כמעט) כל מה שחסר בתסריט מובא למסך ע"י דניאל מקדונלד, השחקנית הראשית שמראה יפה עד כמה היא לוקחת ללב את כל העלבון שבמצב שלה, ויש בסרט, כצפוי, אחלה מוסיקה, וגרוב MTV מגניב, אבל היתה כאן הזדמנות לעשות סרט משמעותי, עמוק, על מקורות היצירה, על אשה שבאמת מבטאת את עצמה. יצא סרט חביב וחלבי לגמרי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s