הולכת שבעה: הביקורת

אז עכשיו, כשפסטיבל חיפה נגמר, אפשר לשחרר קצת פוסטים שהתעכבו. אחד מהם הוא על סרט שיצא למסכים לפני כמה ימים. אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. הוא פשוט סרט נורא. וזה חבל, כי הבמאי שלו הוא דווקא איש מוכשר.

אם זה היה הסרט הראשון של טומי לנג שהייתי רואה, הייתי מייעץ לו בידידות שיחדל מלעסוק בבימוי סרטים, כי "הולכת שבעה" הוא מקרה מצער של סרט שבו שום דבר לא עובד. כלום. נאדה. גורנישט.

אבל זה יותר מזה. כי לנג כבר הוכיח בעבר שהוא דווקא יודע לביים שחקנים, ושיש לו את התושיה ואת הידע להפקת ועשיית סרטים. ולמרות ששני סרטיו הקודמים היו לא בלי פגמים, אני זוכר אותם לטובה (כאן כתבתי על "טיארה", וכאן על "פטר השלישי"). אלא מה, שני סרטיו הקודמים היו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: מסתור

איזה סרט יפה זה, "מסתור". באמת. כמו עטיפת מתנה מרשרשת.

איזה צילום יפה יש ב"מסתור". סבסטיאן אדשמיט הגרמני, שכבר צילם בעבר כמה סרטים ישראלים (למשל: "פלאפל אטומי", או "אדמה משוגעת") עושה כאן עבודה יפהפיה, מלווה בצבעוניות משכרת ובגוונים מפתים, מלאת תנועה שמוסיפה הרבה אנרגיה לסרט הזה.

איזו מוסיקה יפה נכתבה לסרט הזה. יונתן ריקליס (שאני מניח שיש לו קשר משפחתי לבמאי הסרט, ערן ריקליס) כתב כאן מוסיקה שמנסה להיכנס אל מתחת לעור של הדמויות האלו, וערן ריקליס, הבמאי, יודע להשתמש במוסיקה הזאת בטעם ובמידה.

איזה סרט זה "מסתור". סרט, אהמ, די בינוני, למען האמת.

כי עם כל הכיסוי הטכני המרשים שיש בסרט הזה, ולמיומנות המרשימה של ערן ריקליס הותיק בתזמור כל אלו לכדי סרט קולנוע, נדמה לי שהפקת "מסתור" יצאה לדרך בלי… להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: ההתנצלות

(שם הסרט במקור: 永い言い訳)

פעם גרתי בדירה שכורה עם שותפה. היה לה כלב. לפעמים גם אני הוצאתי את הכלב. לא רק בתור טובה לשותפה שלי, אלא כי רציתי. היה נחמד לצאת לפעמים עם הכלב הזה, גם אם הוא לא שלי (עד שהוא נשך אותי והשאיר לי צלקת. אבל זה סיפור אחר). אז "ההתנצלות" היפני הוא משהו דומה: סרט חביב ונחמד, אבל חסר מחויבות וזניח (ולא נושך).

כי זה הסיפור של הסרט: גבר מאבד את אשתו בתאונה. האהבה ביניהם פרחה והתפוגגה מזמן. אז הוא אמנם לא שמח שהיא מתה, אבל גם לא מי יודע מה עצוב. בן הזוג של החברה הכי טובה של אשתו ז"ל, שנסעה איתה באותו אוטובוס, ונפטרה גם היא, הוא באבל קשה, ולא במצב לטפל בילדים שלו. אז גיבורנו האדיש מציע לטפל בילדים במקומו. בינתיים, ככה, עד שהוא ישוב לאיתנו. ואז, רוב הסרט הוא אינטראקציה בינו לבין הילדים. והם כל כך חמודים. הילדים.

יש בסרט בדיחה חוזרת על הגיבור שלא מצליח לדווש אופניים בעליה עם הילדה הקטנה בסל הנגרר. כבד לו. אז היא מעודדת אותו. וזה משעשע כל פעם מחדש. סרט ממש חמוד. אבל ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: העדינות

(שם הסרט במקור: La Tenerezza)

אתה יודע שלאבא היתה פילגש? כן, הוא בגד באמא. האשה הזו היתה …

צלצול טלפון. נגמרה השיחה.

אשה שוכבת בבית חולים. גיבור הסרט, שהוא לא אביה, בא לבקר אותה. הילדים שלו אומרים לו: עזוב אותה. מה אכפת לך ממנה? מה היא בשבילך? לך הביתה.

כותרות הפתיחה. כיתוב על רקע לבן, ומוסיקת גיטרה עדינה מכניסה אותי לאט לאוירה. חשבתי: אני הולך לאהוב את הסרט הזה. יש משהו קלאסי בסגנון הזה. אחרי זה הבנתי שיש הבדל בין קלאסי לבין מיושן. הסרט הזה נוטה יותר לשני.

כי הוא מבולגן, ולא מעמיק מספיק במערכות היחסים. יש כאן סיפור על להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: מיסטר לונג

(שם הסרט במקור: Mister Long)

סרט מקסים ויפהפה, רק כזה שיכול היה להרוויח מעריכה קצת יותר קפדנית.

ראיתי סרט אחד של הבמאי הזה בעבר. קוראים לו סאבו. בסרט שראיתי הבמאי הזה  הוכיח מקוריות, הומור מיוחד, אנושיות לצד אכזריות. יפני אמיתי. והנה מגיע הסרט האחרון של סאבו לפסטיבל חיפה, וכל מה שציינתי למעלה נמצא גם כאן. ומכיוון שסאבו הוא כבר במאי ותיק, המקצועיות שלו והנסיון שלו ניכרים, והקצב הוא אולי איטי מדי, ובכל זאת הוא שולט בטון ביד רמה, יודע לעבוד עם מוסיקה בצורה מאוד אפקטיבית ומצוינת, יודע לבנות את הסיפור בלי ליפול לקלישאות הוליוודיות, ועדיין להביא את הסרט לשיא מרגש ונפלא בסיום.הסכנה בסרטים שכאלו היא להפוך את הפושע המדופלם לצדיק גמור. זה מה שהוליווד עושה. הרוצח השכיר חוזר בתשובה. לא כאן. לא אצל סאבו היפני. מדובר ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: מרג'ורי פריים

(שם הסרט במקור: Marjorie Prime)

Never saw no miracle of science, that didn’t go from a blessing to a curse (Sting)

"מרג'ורי פריים" הוא סרט מאוד מעניין, שדן ביחסי הגומלין בין טכנולוגיה לאנושות, והוא גם סרט בלתי נסבל.

כי החומר של הסרט מרתק. סיפור על הולוגרמה של אדם, תוכנת מחשב, המוזנת בכל הנתונים של אדם שהיה חי פעם, ומוצגת בצלמו ובדמותו של המנוח בפני המתאבל/ת ומנהל איתה/ו שיחות על בסיס המידע שהוזן. הטכנולוגיה משמשת נחמה לאנושות. מעלה זכרונות של אהבה, משחזרת אהבה, במידה מסוימת עושה אהבה חדשה (לא מהסוג הסקסואלי). טכנולוגיה הרי באה לעזור לאנשים. אבל אולי, בסופו של דבר, היא לא באמת עוזרת. חומר מרתק למחשבה.

אבל…

הבעיה של הסרט היא שזה לא להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: ארוחת הערב

(שם הסרט במקור: The Dinner)

בכניסה לסרט אשה אחת אמרה: מה, לראות סרט עם ארבעה אנשים שאוכלים במסעדה ומדברים במשך שעתיים? נראה לי שאני אוותר. אני אומר: הלוואי ש"ארוחת הערב" היה באמת נראה ככה. כי יש כאן תצוגה של יצרים אנושיים אפלים לתפארת, אבל יש בימוי כל כך אינטנסיבי ומאומץ שמסתיר את מה שהסרט רוצה להראות.

כי יש כאן חבורה של נערים שעשו פשע נורא. וההורים שלהם נפגשים לדון מה לעשות בנידון. רומן פולנסקי עיבד את המחזה "אלוהי הקטל" לסרט שדן בהנחת יסוד דומה. והוא השאיר את הסרט בתוך ארבעה קירות. אורן מוברמן החליט שלא רק שהוא רוצה ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: ברוכים הבאים למונפרנס

(שם הסרט במקור: Jeune Femme)

הסרט הזה מתחיל בשיא הרגש. ברגע מאוד אמוציונלי של סצינת פרידה כואבת. אני נקשר לבחורה הזאת כבר מהתחלה.

ושאר הסרט לא מעניין.

"ברוכים הבאים למונפרנס" היה צריך להיות המרענן הרשמי של פסטיבל חיפה. סרט צעיר וחצוף שזכה בפרס "מצלמת הזהב" לסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון. אבל הדבר הצעיר העיקרי בו הוא הבלבול. הסרט הזה אמור להיות מסע התבגרות של אשה בת 30. הדרך שלה למצוא את המקום שלה, את הקול שלה בעולם. היא נפרדת מבן זוגה בכאב גדול, וצריכה עכשיו למצוא עוגן חדש בחיים. עבודה. מקום לגור. חברים וחברות חדשים. אולי גם אהבה נוספת. אבל בעיקר השלמה עם עצמה. והתסריט של הסרט מאוד מבולגן.

כי כל מיני דמויות עוברות בחיים של הדמות הראשית. אף אחת לא ממש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: מריצה

(שם הסרט במקור: Mariţa)

כל מה שטוב ולא טוב בקולנוע הרומני החדש.

החתירה לנטורליסטיות קיצונית, השוטים הארוכים מאוד מאוד מאוד, בעיקר סטטיים, הדברנות הכפייתית, ההומור המאוד יומיומי ומשעשע, הסודות האינטימיים שיוצאים החוצה במהלך טבעי לחלוטין – הכל פה, כמו שהרומנים יודעים. וברמה גבוהה מאוד. אדריאן טיטאני הותיק נהדר בתפקיד האבא, וגלריה לא קטנה של שחקנים פשוט מתנהגים מול המצלמה כאילו היא לא קיימת, עושים דברים יומיומיים, פעולות מתמשכות, ומקרבים אותי בלי מאמץ בכלל (לפחות לא כזה שנראה לעין) אל הדמויות והסיפור שלהן בזמן מינימלי.

אבל כריסטי איפטימה, בסרטו הראשון, הולך רחוק מאוד עם קונספט הבימוי. רחוק מדי. הוא כל כך מסור ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: אתגר קרת, מבוסס על סיפור אמיתי

(שם הסרט במקור: Etgar Keret: Based on a True Story)

שני בחורים מהולנד מגיעים לארץ קטנה במזרח התיכון כדי לצלם סרט דוקומנטרי על סופר ישראלי. בדרך הם פוגשים איש בטחון ששואל אותם שאלות משונות, לא כולן קשורות לבטחון. בסופו של דבר הם עוברים את הבדיקה (בקושי, אבל עוברים), מגיעים לתל אביב, מדברים עם אתגר, בת זוגו, חבריו, מצלמים בישראל, ניו יורק, ובכלל ברחבי העולם (וכל הזמן עוברים דרך אותו איש בטחון), מצלמים לראיונות סופרים אחרים המדברים על אתגר – והתוצאה, סרט דוקומנטרי על סופר שבו לרגע אני לא בטוח מה אמיתי, ומה לא.

וזה כל הקסם של הסרט הזה. כי כזה הוא אתגר קרת. הוא מספר סיפורים (סטוריטלר) מחונן, ש להמשיך לקרוא