פסטיבל חיפה 2017: אזימוט

"בבקשה. צו קריאה. מזל טוב".

מאז שיהורם גאון קפץ משמחה כשקיבל צו קריאה לצבא ב-1968, ב"כל ממזר מלך" (הנה, כאן), לא ראיתי סרט ישראלי עם כל כך הרבה פאתוס על אהבת מורשת קרב, זכותנו על הארץ הזו, האדמה הזו, ועוד כהנה וכהנה.

ואולי יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לאהוב את הסרט הזה. כי כן, הוא מרשים מאוד. אבל הוא גם בנוי לפי ערכיה של גברת שרת התרבות של מדינת ישראל. ואני לא ממעריציה. אני מהצד השני. זה שמסרב להיכנע להפחדה. זה שחושב שלמרות מה שנראה, מדינת ישראל כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה מיידית. אנחנו כבר פה, ועומדים. עכשיו אני רוצה לחיות פה בצורה נורמלית. פחות או יותר.

אבל מהצד השני יש אנשים שלא מאמינים בקיומו האפשרי של שלום עם הערבים. אנחנו צריכים לעבור עוד סיבוב לחימה אחד (לפחות), להראות להם מה זה, להראות להם את חוזקו של צה"ל, של עם ישראל, של הרעיון הציוני. רק אז הם יכנעו, ואז נוכל לשיר את השיר שמלווה את כותרות הסיום של הסרט הזה, "אזימוט": "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עד אז: מלחמה.

אני אמנם די מגחך על הסרט הזה, אבל קשה להתנגד לו באמת. כי בבסיסו ע להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: מה קרה ליום שני

(שם הסרט במקור: What Happened to Monday)

טוב, זה סרט אידיוטי, אבל מהנה.

סרטי אקשן מהסוג הזה הם לא החומר הרגיל שאני רואה בד"כ. מסגרת "טירוף בחצות" של פסטיבל חיפה מבטיחה סרטים עם אלימות קיצונית, מעבר למה שרואים בד"כ בסרטים רגילים. מעבר לכך, התקציר של "מה קרה ליום שני" סיקרן אותי, אז הלכתי לראות.

אז ככה: הפרמיס של הסרט, שעל הנייר נשמע נחמד ומשעשע, הופך תוך דקות בודדות לסרט מטופש. הסיבה לכך היא שהבמאי מתייחס לבידור הנחמד הזה ברצינות תהומית: בעולם עתידני! תהיה התפוצצות אוכלוסין! לא יהיה מספיק אוכל לכל האנשים! התחממות גלובלית! יחוקק חוק חדש שיתיר רק ילד אחד לכל משפחה! ותהיה בדיקה קפדנית של הציבור שהוא אכן מבצע את החוק החדש!!

ואז נולדות 7 תאומות. האמא מתה בלידה, האבא איננו, אז הסבא מחליט לגדל אותן. את כולן. כשהן גדלות הן יוצאות לעבודה, אבל כל אחת יוצאת ביום אחר, ושמה נקבע לפי היום בשבוע. וכש"יום שני" נעלמת, אז מתחיל בעצם הסרט.

עד כאן  – הגזמות פראיות בבימוי, מוסיקה דרמטית מאוד מאוד, אינסטרים מיומני חדשות – הכל כדי לנסות לגרום לי לקחת את הסיפור הזה ברצינות. מאוד ברצינות. כמובן שהתוצאה היא הפוכה – גיחוך. אבל יש משהו שמציל את הסרט: קוראים לה נומי ראפאס.

לא כל כך אהבתי את מה שהיא עשתה בטרילוגיה המקורית של "הנערה עם קעקוע הדרקון". כאן היא מגלמת 7 דמויות (את כל האחיות), והיא מצליחה ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: ציפורים מוזרות

(שם הסרט במקור: Drôles d'oiseaux)

סרט קצת משונה, ולא ממש ברור לי איך אני מרגיש כלפיו. לכאורה, זאת הגרסה הפחות טובה של "נלי ומר ארנו". גם כאן, כמו שם, מתפתח קשר בין אשה צעירה לבין גבר מבוגר ונרגן. הקשר הזה ישנה אותה ואולי גם אותו. בסרט הנהדר של קלוד סוטה מ-1992 הקשר הוא אפלטוני, לשם עבודה, שהופך לקשר אישי, אבל לא רומנטי. בחלק גדול מ"ציפורים מוזרות" גם כאן הקשר הוא לא רומנטי. וגם כשהוא כן רומנטי, זה רק בראש שלה. והיא עוברת שינוי. שינוי יפה. הרגש שלה נפתח. היא כותבת ספר. יצירת אמנות. והיצירה הזו פותחת אותה לאהבה חדשה. סרט יפה.

רק ש…

הנוירוטיות של הגבר המבוגר מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: לתפוס את הרוח

(שם הסרט במקור: Prendre le Large)

אני אוהב את סנדרין בונר. ראיתי כמה סרטים שבהם השתתפה, ומאוד אהבתי את העבודה שלה כשחקנית. היא גם ביימה כמה סרטים. ראיתי אחד מהם, ואני זוכר אותו לטובה. אז חשבתי שסרט שהיא מובילה כשחקנית לא יכול להיות רע. הבעיה היא שלהרגשתי לסרט הזה סנדרין בונר באה בלי חשק, וכתוצאה מכך, הסרט בינוני מאוד, ומאבד פוקוס.

הסיפור הוא על אשה שעומדת בפני פיטורים. המפעל מעביר את פסי הייצור שלו למרוקו, ונותן לה אפשרות: לעבור למרוקו (בלי פיצויים. ועם הורדה בשכר, כי במרוקו משלמים פחות), או להיות מפוטרת (עם פיצויים). היא מחליטה לעבור למרוקו. הבעיה עם בונר בסרט הזה היא הרצינות המאוד תהומית שבה היא מתנהלת. המאובנות שלה. נדמה שכמו הדמות שלה, גם היא הגיעה למקום הזה מתוך אילוץ, אולי אפילו כלכלי. התנועה שלה כבדה. הפנים שלה מכורכמות כמעט לכל אורך הסרט. למרות שיש התפתחות בסרט, ויש שינויי מצב רוח, בונר קודרת. כל הזמן.

ויוצא מזה ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: האומה המתה

(שם הסרט במקור: Ţară Moartă)

הלכתי לראות את הסרט רק בגלל השם של הבמאי. ראיתי כמה סרטים של ראדו ז'ודה בעבר. גם אם חלק מהם אהבתי פחות מאחרים, אי אפשר להתכחש ליכולותיו כבמאי. וכשהוא טוב, הוא ממש טוב. אז אני מניח שממרום מעמדו (סרטיו הקודמים זכו בהרבה פרסים, כולל פרס הבימוי בפסטיבל ברלין), ראדו ז'ודה היה יכול להתגייס לעשות אקספרימנט קולנועי שכזה. "האומה המתה" הוא לא ממש סרט קולנוע. הוא רצף של תמונות סטילס, ועל רקע התמונות ז'ודה משמיע קטעים מיומנו של רופא יהודי רומני בזמן השואה, אינסטרים מיומני חדשות מאותה תקופה, והקלטות של מצעדים לאומיים ונאומים פשיסטיים של דמויות מפתח בשנות ה-30 וה-40 ברומניה. וזהו. זה כל מה שיש. אין תמונות זזות בסרט הזה (The movie does not move).  יש דמות אחת בסרט הזה, אבל אין ממש שחקן שמשחק אותה. זה אקספרימנט קולנועי שקשה להיענות לו.

מהיכרות עם סרטיו הקודמים של ז'ודה, גזענות בכלל ואנטישמיות בפרט מטרידות את מנוחתו. הרי "בראבו!" כולו היה סרט על גזענות. כאילו שם ופעם, אבל בעצם כאן ועכשיו. אז רק בסוף "האומה המתה" אפשר להבין את להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: בית בגליל

טוב, זה סרט סימפטי. אבל זה גם סרט שלא ממש שווה את המאמץ. כי בסופו של דבר, אני נשאר עם המחשבה: אז בשביל זה צחקתם, התווכחתם, בכיתם, התפייסתם, חייתם, בשביל זה ביליתי איתכם שעה וחצי? בשביל הכלום הזה?

יש כאן סוג של פרויקט חביב. משהו שמסתכל על התקופה שבה נבנה בית, כמו גם על התקופה של משפחה בהריון. המשפחה בונה בית בגליל, והאשה נכנסת להריון. ותקופת הבניה מקבילה לתקופת ההריון, וזה הסרט שאנחנו רואים. במהלך הסרט לא קורה הרבה. כל מיני דיבורים, ושיחות, ואהבות קטנות, וויכוחים קטנים ופחות קטנים, אבל הכל בנועם. נעה קולר, שלא כל כך אהבתי את מה שעשתה ב"לעבור את הקיר", אבל היא זכתה בפרס אופיר על התפקיד ההוא, ובאהבת הרבה אנשים שהם לא אני, היא כאן האשה בהריון. והדבר העיקרי שאני יכול לומר לזכותה כאן הוא שיש לה כימיה מקסימה עם בן זוגה בסרט, אודי רצין (תגלית מעניינת בשבילי). והנחמדות הזו, בשילוב עם הופעות אורח מלבבות של גלריה נרחבת של שחקני אורח שקופצים לבקר (למשל: אוהד קנולר, ישי גולן, לאורה ריבלין, אם למנות רק שלושה. יש עוד הרבה), כל אחד נותן סצינה אחת או שתיים, כל אחד עושה תרגיל קטן וחביב במשחק – הכל מסתכם בפרויקט נעים שמעלה חיוך.

הצרה היא שהפרויקט הזה רוצה יותר. רוצה משהו מחייב יותר. רציני יותר. משהו עם להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: אווה

תקציר הפרקים הקודמים: הסרט הזה צולם במלואו לפני כמה שנים תחת השם "צירלסון יוצא לפנסיה". זה היה אמור להיות סרט הקולנוע הראשון של במאי התיאטרון מיכה לווינסון. חומר הגלם שצולם היה כנראה לא מספק. מיכה לווינסון בינתיים עבר מהעולם. הסרט צולם מחדש ע"י במאי אחר, ועם שחקנים אחרים. אחרי כל כך הרבה תלאות, הסרט כבר הוקרן בפסטיבלים בחו"ל, ובארץ, וכבר יצא להקרנות מסחריות בכמה מדינות. עכשיו הסרט מגיע גם לישראל. אני שמעתי בעיקר דברים רעים על הפרויקט המקולל הזה. התוצאה – כן, יש בעיות בסרט הזה, אבל הוא הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שהוא יהיה.

כי בעיניי, כל עוד הסרט מספר על משבר בנישואין – הדרמה עובדת מצוין. אבי קושניר בתפקיד הראשי אדיר כאן. הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: שכונה בטוחה

(שם הסרט במקור: Better Watch Out)

בתקציר הסרט כתוב: "שכחו אותי בבית" פוגש את "משחקי שעשוע". נו, שיהיה. יש בסרט הזה סוג של הומאז' לאחת הסצינות מ"שכחו אותי בבית", ואני בהחלט מבין מאיפה לקחו את ההשראה של "משחקי שעשוע". רק הבעיה היא שהסרט הזה אינפנטילי למדי. אני חושב שאני יכול לדמיין את האנקה מביים סרט כזה. כשהוא היה בן 13 בערך.

כי הנקודה העיקרית אצל האנקה היא שלרוע אין באמת סיבה. הוא פשוט שם. במתק שפתיים. בחיוך זדוני. ואני נדרש להסיק שמכיוון שאין לרוע הזה סיבה, אז זה מכיוון שזהו טבע האדם האנושי מלכתחילה. ולכן הסרטים של האנקה כל כך מטלטלים. ב"שכונה בטוחה" יש נסיון ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: הבן דוד

ניגשתי בחשש לסרט הזה, אבל גם עם תקווה קטנה שאותו חשש יתבדה. מצד אחד, קראתי את התקציר, והרגשתי שמדובר בפליט משנות ה-80. בניית סיטואציה בסיסית שתסמן את היהודים כאנשים שבאים בגישה מוטעית לערבים, ושאולי צריך להקשיב להם ולא לשפוט אותם רק בגלל היותם ערבים. כמעט כל הקולנוע הישראלי של שנות ה-80 היה דיון חוזר ונשנה בנקודה הזו. "החיים על פי אגפא" של אסי דיין ז"ל הביא בשנת 1992 את הדיון הזה לנקודת פיצוץ קיצונית, ומאז אין כבר מקום לקולנוע פשטני שכזה. מצד שני, נזכרתי שצחי גראד, השחקן האהוב, ביים בעבר סרט אחד שנקרא "תנועה מגונה" (הוא ביים סרט נוסף שנקרא "ג'ירפות", שאותו אני זוכר בעיקר כבוסרי ומבולגן). את "תנועה מגונה" אני זוכר בעיקר כסרט ממזרי, חריף, לא צפוי. אז חשבתי שאולי גראד יביא לכאן את הגישה הזו, וייקח נקודת מוצא מבויימת מדי, וייתן לה את הטוויסט הממזרי שעבד לא רע בכלל ב"תנועה מגונה".

אז עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני חושב ששתי המחשבות שהתרוצצו בראשי נכונות: מצד אחד, הסרט הזה באמת ממזרי, והוא באמת לוקח נקודת מוצא חלשה דרמטית, כמעט קלישאתית, ויוצר ממנה סרט די פסיכי ולא צפוי. מצד שני, חבל שאסי דיין כבר עבר מן העולם. הוא היה עושה את הסרט הזה יותר טוב.

כי אנחנו פסיכופטים. הישראלים. היהודים. יש לנו פתיל קצר. מאוד קצר. ואנחנו בכלל לא חושבים. אנחנו קו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה

דבר כזה אני עוד לא ראיתי בקולנוע הישראלי.

בהקרנה שהייתי בה, ישבו שתי שורות מעלי הצוות שאחראי ל"מי מפחד מהזאב הרע". כזכור, אני קצת מסויג מהקולנוע של האדונים קשלס את פפושדו, אבל מצאתי גם לא מעט נקודות זכות בסרט הזאב. "גברת ינקלובה" הולך לכיוון של הסרט ההוא של הפפושלסים. לכיוון של "מה זה הדבר הזה?". לכיוון של הפקה מאוד מרשימה, סרט מאוד שונה מכל מה שאתם מכירים וחושבים עליו כשעולות המילים "קולנוע ישראלי".

לפני שתחשבו שהפוסט הזה יהיה רק השתפכויות אינספור על הסרט הזה, אני אקדים ואומר שיש לי גם השגות מ"גברת ינקלובה", הערות/הארות שבעיניי רק מונעות מהסרט הזה להפוך ליצירה הבאמת כובשת שהוא היה אמור להיות, אבל נתחיל מהדברים הטובים. כי יש הרבה מהם.

כותרות הפתיחה. כבר מהשניה הראשונה של הסרט אני מבין שיש כאן משהו שונה. יער. תאורה מאיימת. מוסיקה שלוקחת אותי לעולם אחר. כי זה בדיוק העולם של הסרט הזה. אחר. סיפור אגדה שקיימת רק ב להמשיך לקרוא