המחברות של אליש: הביקורת

איך לקחת סיפור מצוין, ולפספס אותו.

בסינמטק תל אביב יוקרן לאורך החודש הקרוב הסרט הדוקומנטרי הישראלי "המחברות של אליש". לסרט יש נקודת מוצא מרתקת, אבל התוצאה, למרבה הצער, היא סרט מאוד בינוני.

היתה אשה שקראו לה אלישבע. אליש בקיצור. היו לה שבעה ילדים. עם לידת הילד הראשון היא החלה לכתוב יומנים בשמם של ילדיה. את היומנים היא כתבה בשם הילד, בגוף ראשון, מבלי ידיעתו. עם מותה של האם בשיבה טובה נחשפים היומנים האלו בעזבונה, וילדיה, עכשיו אנשים בוגרים, קוראים ביומנים האלו לראשונה בחייהם.

זה לא ספוילר, אגב. את כל המידע הזה אנו למדים בכיתוביות על המסך כבר בהתחלה. והנה, כבר, בעיה מספר אחת: למה אנחנו לא נמצאים עם בניה של אלישבע בעת גילוי היומנים? למה אנחנו לא פותחים את היומן בפעם הראשונה ביחד עם הילדים?

התשובה, אני חושב, קשורה לפגם הבסיסי שבסרט הזה. כי הנה, במאי הסרט, בעצמו הנכד של אותה אלישבע, עלה על סיפור מרתק. עכשיו הוא צריך לחשוב איך לספר אותו. לבחור את הזוית ממנה הוא ייגש לטפל באישה הזו. האם זהו סיפורם של הילדים, חשוכי אהבה, המגלים שאת כל האהבה שהאם לא נתנה להם בחייהם היא נתנה להם במותה, עם היומנים אותם כתבה במשך יותר מ-50 שנה? האם זהו סיפורה של האשה הזו, בת לזמן אחר, חשיבה אחרת, במידה מסוימת תרבות אחרת, שלא יכולה להביע אהבה בגלוי, אז היא מתכנסת אל הכתיבה, המוצא היחיד בו היא יכולה להביע אהבה, תסכול, רגשות בכלל, בחברה שמסתכלת בעין עקומה על כל מי שסוטה מהמוסכמה החברתית? האם זה סיפורו של המוסד הקיבוצי, שמנהגיו השיתופיים באו על חשבון הפרטיים, ואהבת אם היתה לא מקובלת, אלא אהבה קולקטיבית של חברה שיתופית, וכך נמנע מהילדים רגש מאוד בסיסי בגיל מאוד קריטי? התשובה היא: גם וגם וגם, אבל בגלל חוסר המיקוד של הסרט, התשובה בעצם היא: לא זה, לא זה, וגם לא זה.

הרי כבר עם קריאת המילים הראשונות ביומן הראשון, הוויס-אובר שנשמע הוא קולה של אשה מבוגרת, מדמה את קולה של האמא המנוחה. לאחר כמשפט-שניים משתנה הקול הקורא, ונשמע קולו של הבן הבוגר הקורא את היומן של עצמו, שלא הוא כתב. וכך הסרט מזגזג הלוך ושוב לכל אורכו בין נקודת המבט של האם לבין נקודת המבט של הילדים. הסרט לא מצליח להתביית על מי הוא רוצה לספר, ומאבד אותי בדרך. והרי זה ברור שזו נקודת המבט של האמא. היא מתחילה לכתוב כבר ביום הלידה של הבן. עוד לפני שתודעתו התעצבה, כבר בגיל אפס, היא כותבת ביומן: היום נולדתי בבית החולים בשעה X והביאו אותי הביתה בשעה Y. רק בגיל ילדות מוקדמת, כשהזכרונות מתחילים להתעצב, נוצרת נקודת מבט כפולה. למשל, בסיפור בו נשכח אחד הילדים בים. ברור שזה זכרון כואב, והבן, עכשיו כבר גבר בוגר, הולך לבכות בצד. אבל נקודת המבט המבולבלת של הסרט הזה מקהה את הגישה הרגשית שלי לכל הסיפור הזה.

יש כאן רק דמות אחת שבאמת מעניינת אותי בכל הסיפור הזה, ואם גולן רייז הבמאי היה סוגר את הצמצם שלו עליה, ומרחיב את היריעה שלה, אולי היה יוצא כאן סרט מרתק (ואני מניח שעדיין אפשר לעשות את זה. ב"מחברות של אליש 2"). הדמות של האשה, הבת היחידה של אליש לצד ששה אחים. הקשר שלה עם האמא הוא הקשר החסר ביותר, כי יש כאן (או יותר נכון אין כאן) קשר בין שתי נשים בעולם קשוח וגברי. אשה צעירה שצריכה הדרכה בגיל הכי קריטי איך להתנהג עם המין השני, איך להתבגר, איך לאהוב – ההדרכה ההורית הנשית נדמית לי הכי חסרה במקרה שלה. האשה הזו נדמית לי הדמות הכי כואבת מבין כולן, אבל הסרט הזה לא מצליח להתמרכז על דמות אחת, נושא אחד, והוא מפספס אותי.

כי אפשר היה לבנות דמות של אשה קשה, שהולכת לפי החוקים, אבל גם מתייסרת בשקט, כשאף אחד לא רואה. מתוך הכתבים הנסתרים היה אפשר לבנות דמות מרתקת. אולי אפילו לפתוח דיון על החוקים שהיו בקיבוץ, האם הם רק תירוץ להתנהגותה של אלישבע רייז, או שמשהו בה היה באמת כזה רגיש אבל קשוח. אבל הסרט הזה לא יודע לבחור נקודת מבט, וכל הדיונים שהיו יכולים לנבוע ממנו נשארים באויר, כספקולציה לא ממומשת. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s