פיגומים: הביקורת

תהיה פחות קוצים

השבוע ראיתי את "פיגומים" בפעם השניה (זה מה שכתבתי עליו אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותו). לא בגלל שאני חושב שזאת כזאת יצירת מופת, אלא בגלל שאני זכרתי שאהבתי את הסרט, אבל בעיקר זכרתי שרוב הדברים שיש לי להגיד עליו הם דווקא מהצד היותר ביקורתי. שזה בעיקר מוזר ולא ברור. הרי אם אהבתי, אני צריך לנסות להסביר למה אהבתי, מה היה בו שכל כך נשאר בזכרון, למה מבקרי קולנוע אחרים משתפכים עליו, וכיוב'.

גם אחרי צפיה שניה, עדיין קשה לי לנסח מה יש בסרט הזה. הוא יפה ומרתק, אין לי ספק. בצפיה שניה אהבתי אותו יותר מבראשונה. ועדיין, יש בו משהו שמציק לי.

יש ב"פיגומים" מתח קבוע בין הקולנועי לריאליסטי. הקולנוע הוא הרי ייצוג של האמת, לא האמת באמת. יש איזשהו פער שנוצר בין האמת לבין איך שהיא מוצגת על המסך. בדרך לעיבוד של האמת לכדי סרט של שעה וחצי יש ויתורים, מניפולציות דרמטיות כאלו ואחרות, שלוקחות את מושג האמת ומעוותות אותו קצת (או הרבה). "פיגומים" משתדל להיצמד ככל האפשר לאמת, לריאליזם, אבל יש בו גם כמיהה להצגת סרט קולנוע על אנשים אמיתיים. קולנוע, משהו שיעניק נחמה לאלו שחיים חיים לא קלים.

כמה וכמה פעמים בסרט הזה, התסריט והבימוי מביאים את הסיפור לכדי נקודת שיא רגשי. עוד רגע, עוד שניה, הנה דמעה כבר עומדת על סף העין. ומיד, אבל מיד כשזה קורה, העריכה חותכת ועוברת לסצינה הבאה. החיים זה לא הוליווד. אנחנו לא בוכים פה. אין בחיים דרמות גדולות, הסטריות. האנשים כפי שאנחנו מכירים אותם הם קוצים. מחוספסים. לא מראים רגשות. "פיגומים" הוא סרט על הנשמה מאחורי הקוצים, על האנשים החמים מאחורי העמדת הפנים הבוטה ואפילו אלימה לעיתים. היתרון הגדול של "פיגומים" הוא האהבה הגדולה שיש לו לאנשים האלו. הוא מציג אותם ביושר, עם החסרונות והיתרונות שלהם, והוא מחבק אותם כמו שהם. הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם, והסרט הזה, "פיגומים" לא נמצא שם בכלל. הוא יודע להראות לי את הנשמה הגדולה של הנערים האלו והמשפחות שלהם מבלי להכניס אותם לתבניות הוליוודיות מאוסות.

איך זה שמכות ואהבה הולכים ביחד?

זה המשפט האחרון הנשמע בסרט. כמו "קוצים", גם המשפט הזה מדבר על הניגוד בבסיס של האנשים האלו. החינוך הנוקשה שהם מקבלים בבית, אבל כזה שבא מאהבה. החינוך הנוקשה שהם מקבלים בבי"ס, אבל כזה שלא באמת מקשיב לנערים האלו. והנה מגיע מורה אחד שכן שם ליבו אליהם. מקשיב להם. עובד בדרכים שפחות מקובלות על הממסד, ויודע לתת אוזן קשבת. אשר לקס, בתפקיד הראשי, הוא נפלא כאן. בצפיה שניה ראיתי עד כמה רגיש האיש הזה. יש לו הליכה מגושמת, עם שקית ביד, וכפכפים שמחייבים סוג של תנועה כאילו לא מכובדת, אבל הפנים שלו מביעות בשקט את כל הרגש, החום, הכיבוד, וההבנה שיש לגבר הצעיר הזה כלפי הסביבה שלו. המורה הזה נכנס לו אל מתחת לעור, ואשר לקס לא אומר הרבה, ועדיין, הפנים שלו מסגירות את כל מה שעובר עליו.

ל"פיגומים" אין כמעט תסריט. יש לו מהלך דרמטי אחד מרכזי שמתרחש בערך בנקודת האמצע של הסרט, אבל עד אז, וגם משם ועד הסוף, אין כמעט נראטיב בסרט הזה. "פיגומים" נמנע מללכת בדרך הוליוודית קונבנציונלית. יש בחורה אחת, אולי אפשרות של כיוון רומנטי, אבל זו לא דרכו של הסרט הזה. יש קונפליקט עם האבא על חינוך וקריאת ספרים לעומת צרכי המציאות (עבודת כפיים, פרנסה), אבל אלו הן רק אמירות, אלמנט שנמצא שם כדי להראות את החינוך, ולא קו סיפורי בפני עצמו. ויש את הסיפור של המורה. תעלומה עצומת רגשות, שהסרט מתייחס אליה ברפרוף, לא ממצה את הסיפור המלא של האיש הזה (ועמי סמולרצ'יק בתפקיד המורה, וקרן ברגר בתפקיד אשתו, משאירים כאן טעם של עוד. רצון לראות סרט ספין אופ על הסיפור שלהם. "פיגומים 2"). ועדיין, עם כל ה"חסרונות" האלו לכאורה, יש משהו יפהפה ב"פיגומים". כנות ואהבה לאנשים האלו, יושר בהבאתם למסך, חיבוק ופריסתם כלפי העולם. אלו הם אנחנו. ככה אנחנו נראים. קוצים, אבל עם לב חם, וכמיהה לגדול ולקבל הכרה. סרט יפהפה, "פיגומים".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s