פלא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wonder)

סיפור על ילד עם פנים מעוותות ההולך לראשונה בחייו לבית הספר. הוא יצטרך להתמודד עם הקנטות, מבטים מוזרים, אולי אפילו בריונים, ולצאת מנצח. מתכון לסוחט דמעות מרגש. "פלא" לא סוחט כלום. עיני נותרו יבשות לכל אורך ההקרנה. אפילו לא התעצבנתי על הסרט. נשארתי אדיש. סרט לא. ממש לא.

כי אין כאן בניה של דרמה בכלל. את העובדה שמדובר בסיפור על ילד עם פנים מעוותות שהולך לבית הספר – את זה ידעתי עוד לפני שנכנסתי לאולם. ראיתי את הטריילר. אבל גם מי שלא ראה את הטריילר ידע את זה כבר בדקה הראשונה. הסרט מספר את זה כבר בהתחלה. פורש את הרקע בוויס-אובר של הילד ברגעים הראשונים של הסרט. אין בכלל בניה של דרמה, התחלה של התקרבות של הצופים לדמות הזו. יש מצב נתון. וזהו.

ואז הסרט גם מנסה (כנראה בהשפעת העובדה שהוא עיבוד של ספר) להקיף את כל הסביבה של הילד. לעזוב אותו ולהתמקד קצת באחרים. באחותו, למשל. היו רגעים שחשבתי שהיא הדמות הכי מעניינת בסרט. היו רגעים שדמיינתי מה אסף קורמן היה עושה עם הסרט הזה. ב"את לי לילה" הוא סיפר סיפור של שתי אחיות – אחת עם פיגור שכלי, והשניה שמטפלת בה, אבל גם רוצה רגע לעצמה. אהבה וחיים פרטיים משלה. ב"פלא" יש ילד קטן עם צורך לתשומת לב. ואחות שרגילה כבר להישאר בצד. להבין שאחיה, בגלל המצב המיוחד שלו, זקוק לטיפולים ותשומת לב מיוחדים. אבל היא, מה איתה? במהלך הסרט היא תתאהב לראשונה, ותעבור משברים משל עצמה. אז מה? "פלא" מרפרף גם עליהם. כי הוא עובר לספר גם על אחרים נוספים. על ילד אחר בבית הספר, שבהתחלה מבקשים ממנו, כסוג של צדקה או מעשה טוב, להתחבר עם הילד המוזר הזה, והוא עושה את זה מתוך מחויבות, עד שהוא מגלה שהילד הזה הוא גם אדם נעים בזכות עצמו. ויש גם סיפור על החברה הכי טובה של האחות, שחזרה ממחנה קיץ אחרת, מתרחקת מהחברה הכי טובה שלה. יש לה סיבה, אבל זה לא ממש חשוב.

"פלא" הוא סרט שמתפזר מדי, מקיף יותר מדי נושאים ודמויות, ולא יודע להתמרכז, לקרב אותי לאף אחת מהן. אין כאן שום בניה של דרמה, אלא הצגת המצב בצורה יבשה:

הילד אומר: ככה אני נראה. תתרגשו עכשיו.

אחותו אומרת: אני רגילה כבר שמתייחסים אליו יותר. תתרגשו עכשיו.

החברה שלה אומרת: זה בגלל ההורים שלי. תתרגשו עכשיו.

והילד-חבר אומר: זה בגלל הילדים האחרים. תתרגשו עכשיו.

זה לא עובד ככה. צריך לבנות איזשהו מנגנון שיקרב אותי לדמויות דרך דברים שהן עושות. אל תספר לי על זה. תראה לי את זה. אין את זה ב"פלא".

מה גם שאין בכלל כימיה אמינה בין השחקנים. ג'וליה רוברטס ואוון ווילסון אמורים להיות נשואים בסרט. כפי שזה נחווה על ידי ב"פלא", זה נראה כאילו הם נפגשו על הסט רק אתמול. ג'וליה רוברטס אמנם שחקנית נפלאה, אבל אין לה עם מה לעבוד. את הרגע היחידי בסרט שהיה יפה בעיניי אהבתי מהסיבה הלא נכונה: היא מתבוננת בבת שלה בסרט עומדת על במה במחזה בית ספר. חשבתי: הנה ג'וליה רוברטס, שחקנית ותיקה ומנוסה (ונהדרת) מסתכלת בגאווה בשחקנית צעירה שעוד נשמע עליה. כלומר: הרגע היפה הזה בעיניי נבע בכלל ממשהו חיצוני לסרט, חיצוני לעלילה או לדמויות. אוון ווילסון הוא קומיקאי לא רע, אבל כנראה שחקן דרמטי מוגבל למדי. ג'ייקוב טרמבלי (הילד מ"חדר") עושה ככל יכולתו, והרגשתי שהוא הפנים את הילד הזה, וכשהוא בוכה הבנתי אותו, אבל לא התרגשתי, כי הבמאי לא בונה את הדרמה כאן. ולגבי הדמויות האחרות – לא רק שהן משניות, גם להן אין ממש קו דרמטי.

וצריך לציין גם ש"פלא" סובל מאנורקסיה כרונית בתחום ההומור. ילד שכזה סביר להניח שיפתח נוגדנים טבעיים בשלב מוקדם בצורת הומור שיודע לצחוק על עצמו. במקום זה הילד הולך עם פנים נפולות אל בית הספר, והוא לא יודע לנטרל את המצב יוצא הדופן בעזרת מודעות עצמית פומבית לפנים הלא רגילות שלו. במקום זה נוצר משהו צפוי: הנה ילד הפיל. הו. היה צריך להיות הרבה יותר הומור בסרט, דרכו הייתי מתקרב יותר לדמויות. ואין.

אז "פלא" הוא סרט שיש בו את כל המרכיבים להיות סיפור מרגש, אבל הוא השאיר אותי בעיקר אדיש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פלא: הביקורת

  1. אולי הסרט סובל מאנורקסיה כי הוא מוגדר כדרמה (?)
    ————
    איתן לשגיא: לא כל סרט שיש בו הומור הוא קומדיה פרועה עם ג'ים קארי. יש הרבה דרמות שיש בהן לא מעט הומור. זו דרך אפקטיבית מאוד לקרב את הצופים אל הדמויות, כדי שיהיה אכפת לי מהן, וכדי שאני אתרגש כשקורה להן משהו. מה גם שהילד הספיציפי הזה, העובדה שהסרט הזה לא נותן לו להתנהג בהומור בהתייחס למצבו, היה בזה משהו לא טבעי לטעמי. הרבה קומיקאים יגידו לך שהם התחילו להשתמש בהומור כבר בילדות כמנגנון הגנה מפני הקנטות (עידן אלתרמן, למשל, עשה פעם סרט שלם על זה שהוא נמוך יחסית). הילד ב"פלא" מודע ליחס של הסביבה כלפיו, אבל הוא לא צוחק על זה. לא הגיוני בעיניי. וזה רק אחד מהדברים הלא טובים בסרט הבעייתי הזה בעיניי.

  2. הרגשתי בדיוק כמוך.
    קיטש אמריקאי אבל לא במיטבו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s