סה לה וי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Les Sens de la Fête)

בישראל (ובעולם הגדול) קוראים לסרט הזה "סה לה וי". השם המקורי של הסרט הוא אחר, ומתאים יותר. "תחושה של חגיגה" (תרגום בערך. הצרפתית שלי חלשה). גם "תחושה", וגם "חגיגה". צמד היוצרים שהביאו את הלהיט הגדול "מחוברים לחיים" ואת הסרט היפה "סמבה" יצרו בעבר עירוב של דרמה וקומדיה, ובסרט החדש שלהם הם משתכללים, יוצרים קומדיה טהורה, אבל עם הרבה לב, הרבה אהבת אדם, וגם אם אין ממש סיפור בסרט הזה, יש כאן גם דרמה, וגם הרבה קומדיה – והתוצאה, אחד הסרטים הכי יפים, מהנים, מחממי לב של השנה.

כי אם מישהו ישאל אתכם – אז על מה הסרט, האמת היא שאין הרבה מה לומר. יש תיאור מצב: חברת קייטרינג מארגנת חתונה מפוארת בטירה עתיקה לפי דרישות מאוד מפורטות של לקוח. מאוד מפורטות. בחברה הזו יש צוות נרחב מאוד של עובדים, והבמאים לוקחים את הזמן להכיר לנו גלריה לא קטנה של אנשים, כל אחד עם האופי הקצת מוזר שלו. וזהו. מכאן – כל מה שיכול להתקלקל, אכן מתקלקל. סוג של חוק מרפי. לכאורה, יש כאן בניית סט לקומדיה מטורפת שתרוץ במהירות שיא. מה שאמור להיות כאן הוא סדרה אינסופית של גגים. מסתבר שטולדנו-את-נקש הם במאים יותר מתוחכמים מזה.

במהלך הצפיה חשבתי שהסרט לא זז מספיק מהר. שיש כאן לא מעט בדיחות, ברובן מצחיקות, אבל המרחק ביניהן גדול מדי. אבל לאט לאט הסרט נכנס לי אל מתחת לעור. יש כאן עבודה נפלאה של טיימינג מצד הבמאים והתסריטאים. הם מכירים לנו את הגלריה הלא קטנה הזו של הדמויות בסבלנות, נותנים לכל אחד את האיפיון שלו, מבלי להפוך את הדמות לקריקטורה. "סה לה וי" הוא סרט שמכבד את האנשים עליהם הוא מספר, נותן להם להראות את חולשותיהם, את המוזרויות המשעשעות שלהם, אבל מבלי לגחך עליהם. הוא צוחק עם האנשים, לא עליהם. ולקראת הסוף, בסצינה עם האיש המעופף (אולי הסצינה היפה ביותר שראיתי בקולנוע השנה) יש כאן עירוב של צחוק ורגש במידות שוות, ובעת ובעונה אחת אני גם צוחק וגם דומע. הסצינה הזאת, אגב, גם עושה חסד עם הדמות היחידה שנשארת מעצבנת ודי עלובה לכל אורך הסרט. הוא הרי החתן. יש לו דרישות, בחלקן לא נעימות לאוזן. אבל ברגע הזה, רגע המעוף, יש בזה גם מחשבה על אדם שחושב שהוא נישא מעל כולם, אבל גם רגע של השראה אמנותית, של הבעת אהבה כנה של גבר לבת זוגתו בצורה מקורית. והרגע הזה מעניק השראה גם לאחרים (כשהבמאים גם יודעים איך לתזמר את זה עם הסאונד והמוסיקה בצורה מושלמת).

וצריך לומר גם שנקש-את-טולדנו ליהקו את הסרט בחוכמה. לתפקיד הראשי הם הביאו את ז'אן פייר באקרי. הוא הבוס. איש טוב, עם חולשה לאשה מסוימת, שצריך גם להיות סמכותי, לצעוק כשצריך, וגם להיות אנושי ואוהב. ובאקרי בקולו החם, עם גוף צנום ועם יכולת לשלוט בתנועה של הגוף במרחב כך שאני אבין שיש לו חולשות (אנושיות) אבל שהוא גם בעל נסיון רב שנים, והוא יודע מה הוא עושה – באקרי הוא כמו נציג הבמאים על הסט. הוא מנהל את ההצגה, כשהבמאים מנהלים את השאר. וכל שאר השחקנים רוקדים בתיאום מושלם עם החזון של הבמאים: הטיימינג של הקומדיה מושלם, ועם זאת האנושיות פורצת מכל אחד לחוד, ומכולם ביחד (במיוחד ניכר הדבר בשחקנית האנרגטית והמצוינת איי האידרה. תגלית נהדרת ומסקרנת). צריך גם לומר שכל השחקנים יחדיו עובדים כקבוצה מאורגנת, ונדמה שהם מכירים זה את זה זמן רב. יש הרגשה של הומור משותף, של שפה ייחודית, של סלנג מוכר לקבוצה ספיציפית של אנשים. קבוצה שמזמינה אותי להיכנס אליה, להיות חלק ממנה לכשעתיים, להכיר את הפרטים שמרכיבים את הקבוצה הזו על חולשותיהם ועל אנושיותם.

ואז, בסוף, להבין שהחום האנושי הפשוט הוא כל מה שנחוץ. לקומדיה, לדרמה, לאהבה, כמו גם לצחוק. סרט שבו טולדנו-את-נקש משתכללים כבמאים, יודעים לבנות קצב שגם יהיה קומי, וגם ירגש וימלא את הלב, ברגעים לא מעטים בעת ובעונה אחת. "סה לה וי", שפתח בשבוע שעבר את פסטיבל הקומדיות הצרפתי "או לה לה", מוקרן עכשיו בהקרנות מסחריות לקהל הרחב, והוא סרט יפהפה, מצחיק, ומרגש. ומומלץ. מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “סה לה וי: הביקורת

  1. הסרט : סה לה וי

    בעקבות המלצתך הלכתי היום לסרט כשכולם מוכנה ומס בלב פתוח להנאה ולצחוקים. להתרשמותי, רק אני וחברתי ציחקקנו מהמצבים הקומיים השוטפים שם. מצאה חן בעיני דמותו של הבוס וקור רוחו מול המצבים המתסכלים שהוא מאומת איתם במהלך ההתרחשויות. אמרתי לעצמי שמדובר באדם ששווה ללמוד ממנו התנהלות בהעסקת עובדים. גם הצלם המתוסכל דיבר לליבי כי הוא מייצג מקצוע הולך ונעלם לכל הפחות בכמה ענפים. סצינת הכדור הפורח אכן היתה מרהיבה אך עדיין נמשך חוסר השייכות שלו לאשה שזה עתה נישא לה. עלו הרבה תסכולים אנושיים ובדידות בתוך כל המהומה שהסרט מייצר. יצאתי עם הרגשה שהיה נחמד אך לא יותר מזה. הזכיר לי קומדיית מצבים קלילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s