קרב המינים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Battle of the Sexes)

לפני עשור בערך היה סרט אחד מקסים שהגיע משום מקום וכבש את לב העולם. "מיס סאנשיין הקטנה" היה סרט מרענן, משעשע, מרגש, כיפי, והוא אפילו זכה בשני אוסקרים (לשחקן משנה ולתסריט). יוצרי הסרט ההוא קצת התברברו מאז, ולא הצליחו לשחזר את ההצלחה. עכשיו הם חוזרים, וגם הפעם מדובר בסרט חמוד, משעשע, אפילו מרגש לעיתים, אבל הקסם של "מיס סאנשיין" עדיין נשאר ייחודי. נראה לי ש"קרב המינים" ישאר סרט מינורי בפילמוגרפיה של יוצרי הסרט. חביב אבל לא מספיק טוב.

כי יש כאן סיפור מרתק. חשוב. אמיתי. אלופת טניס נלחמת על זכויות נשים, תשלום הוגן ושווה, מנהיגה מרד בהגמוניה הגברית, יוצרת תנועת מחאה שכולה שמחת חיים ואמונה בצדקת הדרך. ויותר מכך, מדובר בשנות ה-70, זמנים בהם שכר שווה לנשים היה מושג משונה, לא כזה שנמצא בקונצנזוס. לא כזה שנמצא בכלל בדיבור הציבורי. ואשה אחת מוצאת בעצמה אומץ כדי לצאת נגד השיטה. להיות מצטיינת בתחומה, ולדרוש יחס שווה כמו לגברים באותו מקצוע.

אמה סטון, בתפקיד הראשי, היא עושה את הסרט. היא מחזיקה אותו בחיים. היא הסיבה לראות אותו, למרות הרגעים הפחות טובים שבו. סטון ניגשה לסרט ברצינות ובמחויבות לא רגילים. היא מכניסה לדמות הזאת עומק רגשי גדול, ביחד עם נחישות, כמו גם חשש המלווה הליכה בדרך לא סלולה. וצריך לומר גם שהתסריט, לפחות בחלקו, נותן לה תפקיד שכתוב נהדר, עם הרבה רבדים. כי יש כאן לא רק מלחמה צודקת לזכויות נשים. במקביל, בילי ג'ין קינג (בגילומה של סטון) מתאהבת, מגלה את המיניות שלה בגיל מאוחר יחסית (29), עוברת שינויים אישיים כמו גם מקצועיים. הדמות הזאת של בילי ג'ין קינג בסרט הזה היא דמות עגולה, מלאה אנושיות, שעוברת מצבי רוח ומנווטת את דרכה בעולם גם כאחת שלא בדיוק יודעת מה יביא המחר, אבל גם כאחת שיודעת ללכת בדרך הזאת למרות החששות – גם באהבה וגם בקריירה.

ואז מגיעים לחצי השני של הסרט. החצי הפחות טוב. החצי הגברי.

"קרב המינים" מספר על משחק טניס בין גבר, אלוף טניס לשעבר, לבין אשה, אלופת טניס עכשווית. הסרט גם מנסה להיכנס אל מתחת לעור של שתי הדמויות האלו, לספר על אחורי הקלעים של משחק הטניס הזה, על אלו שארגנו, ועל אלו שהיו באור הזרקורים – מה קרה להם מול המצלמות, ומאחוריהן. דמותה של האשה, כפי שכבר אמרתי, מטופלת באהבה וברגישות. דמותו של הגבר מטופלת בשטחיות, ובלי הרבה הבנה. נכון, קל יותר לסמפט את הצד שלוחם למען הצדק, אבל הסרט גם מקדיש לא מעט זמן לסיפורו של הגבר, אשתו, ילדיו, חייו, התמכרותו להימורים. ולמרות שהאיש הוא ללא ספק צבעוני ומושך תשומת לב, הדרך שבה הוא מוצג כאן בסרט היא…לא מעניינת. התסריטאי לא מצליח לרדת לסוף דעתו של הגבר הזה. האם הוא באמת שוביניסט בוטה שכזה, או שזו רק העמדת פנים? מה כואב לו, מה הפצע בחייו, ומה גורם לו לגרד את הפצע הזה, ולמה בצורה הזו, הכל כך רעשנית?

סטיב קארל עושה ככל יכולתו לפצח את הדמות הזו, אבל אין את זה בתסריט, ואין את זה בסרט. כתוצאה מכך, כל פעם שהסרט עובר לספר עליו, משהו בהתלהבות, בתנועה של הסרט נעצר. אני רק רוצה לחזור ולצפות בבחורה, בגיבורה שלי, ורק מחכה שהקטעים שמספרים לי על הגבר יעברו. הם אולי משעשעים בדרכם, אבל חסר בהם עומק, הבנה של הדמות הזו ומניעיה.

כך גם ביל פולמן מקבל לידיו תפקיד משנה כפוי טובה של גבר שובניסט עם כוח כלכלי. בילי ג'ין קינג נלחמת גם בו, בכוח ובהשפעה שיש לו, אבל היא נלחמת מלחמה לא שווה קולנועית, כי הדמות שלה כתובה ומבוצעת באהבה ובהשקעה נפשית ניכרת, ואילו הטיפול הקולנועי בגברים לוקה בחסר. כך יוצא שזו מלחמה של הטובות ברעים, וזה קולנוע חביב, אבל שטחי ולא מספק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s