האיש שהפיל את הבית הלבן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mark Felt, The Man who Brought Down the White House)

אף פעם לא ממש אהבתי את ליאם ניסן. הוא יבש מדי לטעמי. גמלוני, חמוץ מראה. אבל בכל זאת הלכתי לראות את הסרט הזה שהוא מוביל, כי יש כאן דוקו-דרמה על אחד הסיפורים המרתקים ביותר של המאה ה-20. חקירה לשחיתות עמוקה כל כך שבסופה התפטר נשיא. סיפור יוצא דופן (ומה פתאום, זה לא דומה בכלל למה שקורה עכשיו בארצות הברית. או בישראל). התוצאה: יבש. חמוץ. כמעט לא מעניין.

כי ליאם ניסן עושה את מה שהוא תמיד עושה: עובד על תו אחד. הדמות הזאת של מארק פלט, היא כל כך צודקת כל הזמן. חשובה מאוד. אידאליסטית. מאמינה בצורה כל כך בסיסית בצדקת הדרך. חכמה ומתוחכמת כל כך. כמעט סופרמן. אין בכלל חולשות לאיש הזה. הוא מושלם. וכך ניסן מציג בסרט דמות כל כך בלתי נגישה עד שאין לי דרך להתקרב אליו. יש לו אשה, ומסכנה דיאן ליין שמגלמת אותה – אין לה בכלל חומר לעבוד איתו. היא האשה שמאחורי הגבר, שהקריבה למעשה את חייה כדי להיות איתו. אבל הדיאלוגים בינה לבין ניסן מגוחכים, והם גם לבושים כל הזמן בייצוגיות שכזאת עד שאין שום התכנות הגיונית לסצינות האלו. יש גם סיפור משנה שכתוב כל כך רע על הבת האובדת. כשמגיעות כותרות הסיום המבשרות על גורלה של הבת הזאת חשבתי שהיה כאן חומר אדיר ועצום רגשות, אבל הסרט הזה, שנוגע בסיפור הזה רק קלות, מפספס לגמרי את הסיפור הזה, משתמש בו כדי איכשהו לזייף לאיש הזה סיפור צד, משהו שאמור לתת לו עומק. אבל אין בכלל סיפור. יש סימון דרך.

מה גם שהאיש הזה, שכל כך מאמין בקדושת האף.בי.איי, הוא כבר מדבר עם עיתונאים. יש לו מישהו קבוע שיושב איתו לקפה במקום קבוע. העיתונאי הזה אמנם אומר שלכל אורך ההיכרות מרובת השנים שלהם הוא לא באמת נתן לו מידע עיתונאי בעל ערך, ועדיין, יש כאן משחק כפול של פלט: אסור להוציא מידע מתוך האף.בי.איי, ובכל זאת הוא מיודד עם עיתונאי. ובמהלך הסרט הוא ישבור את המילה של עצמו, ישחק משחק מתוחכם וידע לתמרן את כל העולם כדי לתקן את מה שהוא רואה כעוולה אדירה. אבל אין דבר בסרט הזה שמטיל ספק באיש הזה. אין רגע של התלבטות מוסרית. מארק פלט הוא איש חכם (מאוד!), צודק (מאוד!), ויודע מה לעשות (תמיד!).

וכך הסרט הזה הוא אולי תיעוד של רגע מרתק בהסטוריה הלא רחוקה שלנו (ואולי גם של ההסטוריה העכשווית שלנו), אבל אין בו שום רגע של רגש, של תסכול, של מחשבה על המוסר. הסרט הזה כל כך משוכנע בצדקת הדרך עד שאין כאן בכלל הרהור. זה סרט יבש מאוד עם שחקן יבש ועם תסריט שטחי. לא סרט בלתי מעניין למי שרוצה ללמוד על מה זה ווטרגייט (ואח"כ לעשות שיעורי בית על ההגבלות שיש או אין לכאן ועכשיו, כי זה לא בסרט), אבל לרגע המיוחד הזה בהסטוריה הגיע סרט הרבה יותר עמוס אמוציות, הרבה יותר מעניין ומרתק, הרבה יותר טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s