סיכום שנת 2017

שלושים ואחד בדצמבר. זמן סיכומים. אז שנה טובה שתהיה לנו. הפעם זו לא סתם אמירה נימוסית. הפעם זו באמת תקווה לשנה טובה יותר. כי שנת 2017 היתה, אפעס, בינונית למדי (בכל הנוגע לקולנוע, כן?!. כי בחוץ המצב די קטסטרופה. שם בחוץ צריך הרבה יותר מסתם "שנה טובה"). 253 סרטים הופצו מסחרית בישראל השנה. מתוכם ראיתי 106. לא היה כמעט אף אחד שבאמת הרים אותי לשמיים בהתלהבות נפלאה, ברגש יוצא דופן, בצחוק אדיר, בבכי שקשה לעצור. כמעט לא היה כזה. היו לא מעט סרטים חמודים, חביבים, נחמדים. היו גם סרטים יפהפהיים. אבל כמעט ולא היה אחד כזה שהוא כל כך מצוין עד שקשה לעמוד בפניו. ואני הרי מחפש את ההתרגשות הגדולה. לא השנה. לא בקולנוע, לפחות לא זה שהוקרן מסחרית בישראל.

כי כן, יש עדיין הרבה סרטים שלא הגיעו למסכים בסינמהסיטים/יספלנטים למינהו, והמקומות היחידים שאפשר למצוא אותם הם הסינמטקים והפסטיבלים השונים. אבל גם שם היה לי קשה למצוא את הסרטים הנפלאים ההם שאני מוצא בכל שנה. דוגמא לתסכול הזה אפשר לראות, למשל, ב"נפש עדינה" הרוסי, שראיתי השנה בפסטיבל ירושלים. חצי השעה האחרונה של הסרט הזה משתקת ומדהימה. הבעיה היא שהחלק הזה מגיע אחרי שעתיים מעייפות וקצת נודניקיות. או, למשל, ב"חיים חדשים" הצרפתי (גם פסטיבל ירושלים): סצינת תאונת הדרכים היא אחת היפות שראיתי השנה. סצינה עם הרבה דמיון קולנועי, כמו גם רגישות לנפש האנושית. חבל שלא כל הסרט (היפה בפני עצמו) עומד בסטנדרט של הסצינה הנפלאה הזו. ו"פוקסטרוט"? שליש ראשון נפלא. שאר הסרט פחות. כאלו היו רוב הסרטים שראיתי השנה. יפים, אבל. נחמדים, עם התחלות של רעיונות, אבל רחוקים מלהיות מצוינים. אפילו "געגוע" של שבי גביזון, סרט יפהפה בעיניי, לא מגיע לפסגה שהיתה "האסונות של נינה". ויש עוד כמה וכמה דוגמאות.

ובכל זאת, כמו כל שנה, קיבצתי לפוסט הסיכום הזה שתי רשימות של "עשרת הגדולים". רשימות של הסרטים שהכי אהבתי השנה, גם אם השנה "אהבתי" הוא בערבון מוגבל יחסית. כן, הסרטים שמקובצים לרשימות האלו יפים, נהדרים, מקסימים, אבל (כמעט) כולם נשארים גם בהגדרה הזו, ולא מתעלים אל החד פעמיים. אז בהמשך הפוסט הזה, רשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה מבין אלו שהופצו לקהל הרחב, ולאחריה, רשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה מבין אלו שראיתי בפסטיבלים שונים, ולא הופצו.

נתחיל מהפשוט יותר, אלו שהופצו, והכי אהבתי: להמשיך לקרוא

רוח חדשה: הביקורת

לבמאי של "רוח חדשה" קוראים דורון ערן. ואני כבר למדתי לצפות למעט מאוד מדורון ערן. הוא לא במאי עדין במיוחד, והוא יוצר קולנוע סנסציוני, שאמנם מקפיד לטפל בסוגיות חברתיות חשובות, אבל עושה את זה עם עדינות של פיל בחנות חרסינה, ללא ניואנסים. אז מהבחינה הזאת, "רוח חדשה" הוא דווקא שיפור יחסי בהשוואה לשאר סרטי דורון ערן (מאלו שראיתי, לפחות). ברוב דקותיו של הסרט הזה ערן מצליח לשמור על איפוק, ואפילו על הדרכת שחקנים ראויה, והדבר ניכר בעיקר בכימיה בין השחקנים, ומדובר כאן בקאסט לא קטן שמתמסר לסיפור הזה. גם העבודה של ערן עם מוסיקה, נקודת תורפה בולטת בסרטיו האחרים, כאן ממותנת לאפקט סביר שבעיקר נמנע מללחוץ על הרגש בכוח.

אבל שלא תטעו: עדיין מדובר בסרט לא טוב לטעמי. כי הסרט הזה להמשיך לקרוא

האופה מברלין: הביקורת

…אז אתה לבד..

…לא, אני לא לבד. יש לי את העבודה שלי, את האהבה שלי לאפיה ולעוגות, ויש לי אותך. פעם בחודש, בערך…

"האופה מברלין" הוא מסוג הסרטים שאחרי צפייה בהם נאנחים, ואומרים משהו כמו: אח, כבר לא עושים סרטים כאלו יותר…

וזה בגלל שהעולם שבו אנחנו חיים היום הוא ברובו גס רוח, קולני, המוני, בוטה. כל מה ש"האופה מברלין" לא.

"האופה מברלין" יודע לספר על תשוקות עמוקות, רגשות סוערים, אהבות גדולות, עצב אינסופי על מות אהוב – אבל הכל באיפוק, בטעם, בנימוס. ואיכשהו, אופיר ראול גרייזר הבמאי יודע ל להמשיך לקרוא

כל הכסף שבעולם: הביקורת

(שם הסרט במקור: All the Money in the World)

אני לא מאוהדי רידלי סקוט. הוא במאי ותיק. מאוד ותיק. והוא עושה סרטים. הרבה סרטים. מתוכם ראיתי קומץ קטן בלבד. ומה שראיתי לא אהבתי. סקוט הוא במאי שעובד על קנווסים גדולים מאוד. ואני מעדיף את הסיפור האנושי הקטן. ובכל זאת, משהו בטריילר של הסרט החדש שלו (בתוספת זמזומי עונת האוסקר שהתלוו אליו) משך אותי לראות את הסרט. ניסיתי להתעלם משערוריית קווין ספייסי (שבשבילי בעיקר אמרה שאם אתה יכול להחליף שחקן עם תפקיד לא קטן בסרט הזה בתוך פחות מחודש כשהסרט כבר גמור, אז אולי משהו בתחביר הקולנועי הכללי של הסרט לא ממש יושב במקום מלכתחילה), וניסיתי לקוות לטוב.

בסופו של יום, מדובר בסרט לא בלתי מעניין, אבל מפוספס מאוד. כי כן, רידלי סקוט אכן מרשים מאוד בעבודה הקולנועית שלו (בעיקר בהתחלה, כשהוא פורס את הדמויות המרכזיות בסיפור הזה על לוח השחמט הקולנועי שלו בדינמיות סוחפת), אבל ככל שהסרט מתמשך אני מבין שיש כאן כמה וכמה מוקדי עניין, ולמרות שכולם תומכים אחד בשני בסיפור הומוגני מעניין, עדיין כל אלמנט בנפרד לא באמת מפותח מעבר לרמה המינימלית, וכך הרגש עף מהחלון.

אני מניח שהמטרה העיקרית של הסרט הזה, המסקנה שלו, המסר שלו, מה שעניין את סקוט מלכתחילה בסיפור הזה, הדבר הזה נמסר לנו בוויס-אובר כבר ברגעים הראשונים של הסרט: אנשים עשירים, מאוד עשירים, הם אולי נראים כמונו, אבל להמשיך לקרוא

איש ושמו אובה: הביקורת

(שם הסרט במקור: En Man Som Heter Ove)

ולפעמים זה פשוט יותר מדי. הבדידות. הכאב. ההרגשה שלא מבינים אותך. הטרגדיה שעברת. העצב העצום שיושב עליך כמו משקולת כבדה שלא מניחה לנשום סדיר. הלחץ הכלכלי (כי פיטרו אותך בתואנה מטופשת שבאה להסתיר, בעצם, את העובדה שהם פשוט רוצים מישהו צעיר יותר). השכנים הנודניקים והמעצבנים. ההרגשה שאין אפילו אדם אחד בעולם הזה שאפשר לדבר איתו, לצחוק איתו, אדם אחד שייתן לך הרגשה שאתם על משדרים אותו תדר. ואתה לבד. מאוד לבד. והכתפיים שלך פשוט קורסות מעומס הצרות.

אבל אפילו למות כמו שצריך אי אפשר. כי למרות שקשה להאמין בזה, יש גם אנשים טובים בעולם הזה. ואולי אפילו קרוב אליך. אבל כשהעננים הקודרים של הדכאון המצטבר מכסים את הראיה, קשה להבחין ביד המושטת לעזרה. וזה הסרט הזה, "איש ושמו אובה". סרט שמושיט יד ידידותית גם לאנשים שכרגע לא רואים תקווה או שום קרן אור בחשיכה.

אני מודה שנכנסתי לאולם הקולנוע סקפטי. כל מה ששמעתי וקראתי על "איש ושמו אובה" הכין אותי לקומדיה נוסחתית חסרת השראה אמיתית. טעיתי. באופן מפתיע מאוד, "איש ושמו אובה", ברוב דקותיו, הוא דרמה קומית נבונה למדי, רגישה ל להמשיך לקרוא

המיילדת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sage Femme)

אשה מתעוררת בלילה. לא יכולה להירדם. היא שמה קצת מוסיקה, ונעה לצליליה השקטים עם כוס יין ביד. היא לא יודעת שיש גבר בבית, בן זוגה של בעלת הבית, עליו היא שמעה אבל מעולם לא פגשה. הוא מתעורר מקול המוסיקה ומסתכל עליה רוקדת בסלון. התגובה שלה: אה, שלום.

זה הסרט הזה, "המיילדת". יש בו איפוק וטעם טוב. אבל האיפוק הזה מתורגם לריסון כל כך אינהרנטי לבימוי ולדרך שבה הנראטיב נפרש בפנינו עד שהוא חונק כל רגש. כי התגובה המיידית של האשה בסצינה הזו היתה צריכה להיות בהלה. "מי אתה? מה אתה עושה פה?". זה מה היא היתה צריכה לומר. במקום זאת, הסרט הזה נוקט בגישה הלכאורה אנושית ושקטה, אבל הוא מאבד אותי בדרך, כי הוא גורם לי להרגיש שמערכות היחסים כאן מאולצות ומלאכותיות.

בימים אלו מוקרן בישראל הסרט "בשם ביתי", גם הוא דרמה צרפתית, וגם הוא נוקט באסטרטגיית בימוי מאופקת מאוד. איכשהו, אולי בגלל שהסיפור של "בשם ביתי" הוא כל כך מסמר שיער, הדרמה שם עובדת למרות, ואולי אפילו בחלקה בגלל, שיטת הבימוי הצנועה. "המיילדת" הוא סיפור אחר. מדובר כאן על להמשיך לקרוא

אל האור: הביקורת

(שם הסרט במקור: Radiance)

סיפור על מערכת יחסים בין בחורה צעירה העוסקת בהקלטת קריינות לסרטים עבור כבדי ראיה לבין צלם ההולך ומאבד את מאור עיניו. כבר התקציר הזה גרם לי לספקנות ולסקפטיות בנוגע לסרט. נשמע כאילו יש כאן סימבוליות בוטה, מכוונת מלמעלה, משהו שיעבור מעל הראש של הדמויות וסיפור. ומצד שני, זהו סרט של נעמי קאווסה, שסרטה הקודם, "אן", התגלה כסרט אנושי ומחמם לב במיוחד.

לצערי, האינסטינקט הראשוני שלי לגבי "אל האור" היה נכון יותר. הסרט הזה הוא מאוד לא אינטלגנטי, ולרגעים די בלתי נסבל.

כי זה לא רק העניין עם ה להמשיך לקרוא

פצצה, סיפורה של הדי לאמאר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Bombshell, The Hedy Lamarr story)

היוזמה המבורכת של דוקאביב לפרוש הקרנות של סרטים דוקומנטרים בולטים לרוחב השנה נמשכת, והפעם עם סרט מעניין, מחכים, עם משהו להגיד, אבל גם סרט שעם עוד קצת עבודה בחדר העריכה היה יכול להיות הרבה יותר סוחף ומרגש.

את השם הדי לאמאר שמעתי פה ושם, אבל לא ממש ידעתי מי זאת. לא ראיתי סרטים בהשתתפותה, ולא הכרתי את מקומה בקאנון ההוליוודי הקלאסי. הסרט על חייה בשבילי הוא קודם כל ה להמשיך לקרוא

גויה 2018: המועמדויות

במדינה שבה מתנהל ויכוח פוליטי ער וסוער על כן או לא לאפשר לחבל ארץ אחד מתוך המדינה הלא קטנה הזו להיות עצמאי, במדינה הזו, ספרד, התנהל אתמול אירוע נעים, מחויך, באוירה טובה, ובו הוכרזו המועמדים לפרס האקדמיה לקולנוע של ספרד לשנה זו. אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות שנחשפה אתמול:

ענק (Handia) – אייטור ארגי, ג'ון גאראניו

לפני כמה שנים הוקרן בישראל סרט שנקרא "פרחים לאנה". סרט יפה אבל קר. ג'ון גאראניו היה אחד משני הבמאים של "פרחים לאנה". אייטור ארגי היה תסריטאי שותף באותו פרויקט. עכשיו השניים מתאחדים לביים פרויקט חדש שלפחות על פניו נדמה לי דומה באוירה. יפה, מעניין, אבל קר ומרוחק רגשית.

כמו סרטם הקודם, גם זה מדבר בשפה הבאסקית. שלא כמו בפרויקט הקודם, כאן הסרט הולך להמשיך לקרוא

לקראת 2018 בקולנוע הישראלי: סקירה

אמצע דצמבר. עוד מעט סיכומי שנה. בינתיים, כמו בכל סוף שנה, אני מנסה לפתוח חלון אל הסרטים הישראלים של השנה הבאה. לנסות לאמוד אלו סרטים יעמדו במוקד תשומת הלב בשנה הקרובה, לפחות מהצד הישראלי.

צריך לומר: שנת 2017 היתה שנה יחסית מאכזבת. קצת מוזר לומר את זה על שנה שבה יצא סרט שעוד יכול להביא לישראל את האוסקר (או לפחות להיות מועמד), אבל למרות שהיו לא מעט סרטים מעניינים ואפילו לא רעים בכלל, לא היה השנה אף סרט שהדהים אותי, שסחף אותי, שריגש אותי כל כך עד שהוא הפך לבלתי נשכח. גם הקהל לא התחבר ברובו לסרטים, ורק סרט ישראלי אחד הפך השנה ללהיט גדול (ודווקא הפחות טוב מכולם לטעמי).

לפני שהתחלתי לחפש חומר לפוסט הזה ידעתי רק על שני סרטים ישראלים מעניינים שנמצאים בעריכה, כך שבהתחלה חשבתי שגם שנת 2018 תמשיך איזושהי מגמה מדאיגה של ירידה באיכות של הקולנוע הישראלי, אבל עם העמקת החיפוש (באינטרנט, ודרך שליחת כמה מיילים לאנשים מסוימים) גיליתי ששנת 2018 עומדת להיות (לפחות בפוטנציה) שנה קולנועית מרתקת, ויכול להיות שיהיו בה כמה סרטים מרגשים ומאוד מעניינים. הנה כמה מהפרויקטים המסקרנים שנמצאים כרגע בשלבים שונים של עריכה, ואמורים להיחשף בשנה הקרובה:

הנשף-טל גרניט ושרון מימון

נכון לעכשיו, הפרויקט הישראלי שהכי מסקרן אותי ב-2018. סרטם הקודם של גרניט ומימון היה להמשיך לקרוא