לקראת 2018 בקולנוע הישראלי: סקירה

אמצע דצמבר. עוד מעט סיכומי שנה. בינתיים, כמו בכל סוף שנה, אני מנסה לפתוח חלון אל הסרטים הישראלים של השנה הבאה. לנסות לאמוד אלו סרטים יעמדו במוקד תשומת הלב בשנה הקרובה, לפחות מהצד הישראלי.

צריך לומר: שנת 2017 היתה שנה יחסית מאכזבת. קצת מוזר לומר את זה על שנה שבה יצא סרט שעוד יכול להביא לישראל את האוסקר (או לפחות להיות מועמד), אבל למרות שהיו לא מעט סרטים מעניינים ואפילו לא רעים בכלל, לא היה השנה אף סרט שהדהים אותי, שסחף אותי, שריגש אותי כל כך עד שהוא הפך לבלתי נשכח. גם הקהל לא התחבר ברובו לסרטים, ורק סרט ישראלי אחד הפך השנה ללהיט גדול (ודווקא הפחות טוב מכולם לטעמי).

לפני שהתחלתי לחפש חומר לפוסט הזה ידעתי רק על שני סרטים ישראלים מעניינים שנמצאים בעריכה, כך שבהתחלה חשבתי שגם שנת 2018 תמשיך איזושהי מגמה מדאיגה של ירידה באיכות של הקולנוע הישראלי, אבל עם העמקת החיפוש (באינטרנט, ודרך שליחת כמה מיילים לאנשים מסוימים) גיליתי ששנת 2018 עומדת להיות (לפחות בפוטנציה) שנה קולנועית מרתקת, ויכול להיות שיהיו בה כמה סרטים מרגשים ומאוד מעניינים. הנה כמה מהפרויקטים המסקרנים שנמצאים כרגע בשלבים שונים של עריכה, ואמורים להיחשף בשנה הקרובה:

הנשף-טל גרניט ושרון מימון

נכון לעכשיו, הפרויקט הישראלי שהכי מסקרן אותי ב-2018. סרטם הקודם של גרניט ומימון היה קסם מיוחד מאוד בעיניי. "מיתה טובה" שילב שחוק ובכי בדיוק כמעט כירורגי, והוא היה קומדיה מצחיקה מאוד, ומרגשת מאוד, שעשויה בעדינות ובאהבת אדם. לכאורה, סרטם החדש הוא עולם הפוך לגמרי: עולם של המולה, רעש, בגדים נוצצים, עולם שבו הנראות היא הדבר הכי חשוב, והעולם הפנימי, הרגשי – הכל מוזז הצידה כדי לכבוש את העולם. אבל התקציר של הסרט מבטיח (ולפי הרקורד של הבמאים אני מאמין שהוא יקיים) גם ירידה לעומק הדברים, הבנה לנפשן של נערות שרוצות להיות נאהבות, ויעשו דברים קיצוניים כדי להגשים את המטרה.

"הנשף", להבנתי, הוא נשף סיום התיכון (הגרסה הישראלית של ה-Prom). שלוש הבנות במרכז הסיפור מחפשות להיות מקובלות ולהשיג דייט נחשק בכל מחיר. וזה כולל אפילו מעשה קיצוני כמו מכירת כליה. שרון מימון וטל גרניט, שכתבו גם את התסריט, כנראה ידעו גם להסביר את הרצון הכל כך קיצוני, ובעזרת הרגישות שהם כבר הוכיחו (ועם ניב סולטן, שכבר הרשימה השנה ב"כמעט מפורסמת" באחד התפקידים הראשיים, ועם אסי לוי המצוינת ומיכה סלקטר הנהדר בתפקידי משנה), עם גיורא ביח הנפלא מאחורי המצלמה, עם מוסיקה של עברי לידר, ועם קצת עזרה משמי זרחין בעריכת תסריט, הסרט הזה הוא לטעמי הכי מבטיח של 2018.

עמק רפאים – אבי נשר

קודם כל, לגבי השם: אין לי מושג. השם המקורי של הפרויקט הזה היה "עמק רפאים", אבל זה היה לפני כמה שנים, כשעוד היה מדובר בקו-פרודוקציה ישראלית-אמריקאית. היתה אפילו שחקנית אמריקאית מפורסמת מאוד שהוחתמה לתפקיד הראשי. ואז המצב הבטחוני בירושלים התדרדר, והתחילה שרשרת פיגועי דקירות. ענייני ביטוח ובטחון עיכבו את הפרויקט. השחקנית האמריקאית נשרה, ואבי נשר עזב את "עמק רפאים" בצד, והלך לביים את "החטאים" היפה והמצליח. אחרי זה נשר חזר ל"עמק רפאים", שינה בו כמה דברים (כולל את השם), ליהק אותו כהפקה ישראלית למהדרין, וצילם את הסרט די מהר. כך שיכול להיות שנשר יחזור לשם המקורי (והמוצלח למדי, לטעמי), או שימצא לו שם אחר.

מה שחשוב הוא שמדובר בבמאי הישראלי הכמעט יחיד שמצליח לשמור על מערכת יחסים אוהבת עם הקהל הישראלי. כל סרט שלו הופך לשובר קופות, ורובם גם מוצלחים למדי. לתפקיד הראשי בסרט הזה לוהקה (בסופו של דבר) ג'וי ריגר, שהיתה אדירה ב"חטאים". היא משחקת בחורה צעירה שמתחתנת עם אמן חוזר בתשובה (בגילומו של נתן גושן, שנחשב זמר מוכר למדי, אבל אני לא ממש יודע מי זה. מסתבר שגושן עצמו חזר בתשובה בסיפור שהוא סוג של מקביל לחיי הדמות שאותה הוא מגלם, ונשר גם ידוע בליהוקים הלא שגרתיים שלו, אז אולי יש כאן אוצר שלא התגלה עדיין). הכלה הטרייה הולכת בדרכו של בן זוגה וחוזרת גם היא בתשובה. משפחתה (יובל סגל ומיה דגן מגלמים את הוריה, וששון גבאי הנפלא את הסבא) יוצאת למלחמה בכל המוסד הדתי כדי לשלוף את הבת הצעירה, הקורבן, מציפורני המפלצת הדתית. ואולי יש דרך אמצע?

אין לי ספק שיהיה כאן להיט קופתי. ועל פניו מדובר גם בסרט מסקרן שאמור להיות סוחף ומרגש.

בתולים – מאור זגורי

והנה עוד הצלחה קופתית (כמעט) מובטחת. כמו שהקהל הרחב מאוד אוהב את הצמד סביון-עמיר, וחצי מיליון הלכו לראות את "מכתוב" רק בגלל זה (כי הסרט עצמו, אהמ, בינוני מאוד, וגם זה אחרי הנחה מאוד גדולה), הנה מגיע עוד אחד שזכה להרבה אהבה מחלקים נרחבים של הציבור בעקבות "זגורי אימפריה", סדרת הטלויזיה שלו (שאני פחות סימפטתי, אבל ראיתי רק שלושה או ארבעה פרקים). מסתבר שמאור זגורי הוא גם מחזאי ותסריטאי ובמאי, וכשקראתי על הפרויקט הזה שהוא גם סרט הקולנוע הראשון שלו, חשבתי שאולי בכל זאת יהיה כאן סרט יפה, בלי (ואולי עם) קשר להצלחה הקופתית הכמעט מובטחת שלו.

"בתולים" הוא עיבוד קולנועי של זגורי למחזה שלו עצמו באותו שם. סיפור התבגרות, ובכן, על נער שרוצה לאבד את הבתולים. אני רוצה להאמין שיש כאן יותר מסתם בנים שמחפשים זיונים (את זה ראינו ב"אסקימו לימון" למשל. ואני לא ממש אוהב את סדרת הסרטים ההיא). על פניו מדובר כאן בסיפור הרבה יותר מסובך רגשית, שקשור בטראומות משפחתיות שאיכשהו קשורות חזרה להתנסויות המיניות הראשונות של נער צעיר. התבגרות ביותר ממובן אחד. הקאסט הצעיר הוא אלמוני עדיין, אבל בתפקידי ההורים יתמכו חן אמסלם המקסימה, ועמוס תמם שכבר הוכיח שאפשר לסמוך עליו. בועז יהונתן יעקב ("מקום בגן עדן", "עג'מי") מצלם.

עיניים שלי – ירון שני

גם במרחק של יותר מ-8 שנים, אני עדיין לא ממש מבין איך עשו את "עג'מי". ראיתי את הסרט הזה פעמיים, ושמעתי וקראתי ראיונות עם הבמאים, ועדיין הקו הדק בין "הכל היה מתוסרט ומדויק ומתוכנן" לבין הרגשת המציאות הכמעט דוקומנטרית שמתרחשת מול העיניים הוא קו שלא ברור איך הצליחו שני הבמאים לייצר. "עג'מי" היה מועמד לאוסקר (בצדק, לטעמי. סרט מצוין), אבל מאז נעלמו עקבותיהם של הבמאים. אני לא יודע מה סקנדר קופטי עושה עכשיו, או איפה הוא בכלל. ירון שני טבל ידיו בעשייה דוקומנטרית, ועכשיו הוא חוזר לשטח הפיקשן.

שני אמר פעם שהמקור למה שהפך אח"כ להיות "עג'מי" היה השאיפה שלו לעשות סרט פשע מרובה סיפורים, מרובה נקודות מבט. בעזרתו של קופטי הוא השלים את המעבר בין זמנים ונקודות מבט לסרט מתוחכם למדי וחד פעמי.  ב"עיניים שלי" מתנסה שני שוב במודל הסיפורים המרובים:

סופרת צעירה בשיא הצלחתה מתעוררת יום אחד עם הרגשה נוראית כאילו היא נאנסה; שוטר המבצע חיפוש גופני שגרתי על שני צעירים פוחזים מוצא עצמו עומד בפני האשמה להטרדה מינית בזמן אותו חיפוש. הוא מושעה מעבודתו, ונכנס למערבולת של האשמות אמיתיות או כוזבות; נער צעיר ומופנם שלא חווה אהבה עדיין מוצא פורקן בהצצה לביתה של שכנה; אשה נשואה ונאמנה נמצאת בקונפליקט פנימי שקורע אותה מבפנים: היא בעצם לסבית בארון. מכרה שנמצאת לפני לידה מעצימה את הקונפליקט יותר, כי המיילדת שלה גם היא לסבית; המיילדת עצמה היא אשה אידאליסטית החותרת להפוך את העולם לטוב יותר, אבל האידאלים שלה מעסיקים אותה כל כך עד שהיא לא רואה את האדם שזקוק לה יותר מכל – אחותה.

כל אלו יפגשו איכשהו בסרט שיהיה תלוי מאוד בעריכה ובדרך של הבמאי לערבב את כל הסיפורים האלו כך שהם יהפכו לסרט הומוגני.

עץ תאנה – אלמורק מרשה דוידיאן

כל שנה הקולנוע הישראלי מביא לקדמת הבמה כשרון מפתיע, חדש, מרגש. לא ידעתי מי זאת עלית זקצר לפני "סופת חול" המאוד מרגש שלה. או יובל דלשד לפני "באבא ג'ון" היפה. או יובל אדלר לפני "בית לחם". אני מהמר שההפתעה הבאה של הקולנוע הישראלי תבוא מכיוון הבמאית הזאת, אלמורק מרשה דוידיאן.

היו לנו כבר כמה פרויקטים מהצד של הישראלים יוצאי אתיופיה, אבל הם לא הצליחו להתרומם. "זרובבל" היה סרט מאוד בוסרי, ו"עלים אדומים" של בזי גטה היה סרט יפה, אבל קטן מאוד, מדי. עושה רושם ש"עץ תאנה" יהיה הסרט הגדול הראשון של העדה האתיופית בישראל. אלמורק מרשה דוידיאן נסעה עד לאדיס אבבה לצלם את הסרט הזה שמבוסס בחלקו על רסיסי זכרונות שלה מאתיופיה. בקו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית שנראית על פניה מושקעת מאוד, "עץ תאנה" יספר את סיפור התבגרותה של נערה על רקע מלחמת אזרחים באתיופיה. היא יהודיה המנהלת רומן עם בחור נוצרי. כשהוריה מתכננים את העליה לישראל, היא תבקש לתכנן במקביל את צירופו של אהובה הלא יהודי, מה שיכול לגרום לתוצאות דרמטיות, ואולי אפילו טראגיות.

הסרט ידבר כולו אמהרית, ואמור להביא את הקהילה האתיופית לבתי הקולנוע, מה גם שאם הכוכבים יסתדרו נכון, הסרט הזה יוצג בפסטיבלים שונים (ובכירים) בעולם ויקבל תהודה, ואז יכבוש את הקהל הישראלי, גם זה שלא ממוצא אתיופי.

אין עתיד – רומן שומונוב

הנה עוד שם לכאורה אלמוני שאמור לפרוץ השנה. רומן שומונוב הקסים אותי בסרט הדוקומנטרי הרגיש אבל גם מלא האנרגיה "החולמים מבבילון". "אין עתיד" אמור להיות סוג של הרחבה של הסרט הדוקומנטרי ההוא, עם עלילה פחות או יותר דומה, בעולמות פחות או יותר דומים, ועם זאת עם טיפול קצת שונה. ב"חולמים מבבילון" סיפר שומונוב על חבורה של עולים מרוסיה שהקימו להקת ברייקדאנס. באשדוד. הסרט ההוא ידע גם לספר על הקשיים בחייהם האישיים, על האימונים, ועל הנצחונות וההפסדים שלהם בתחרויות ארציות ובינלאומיות. "אין עתיד" יעשה פחות או יותר את אותו הדבר, אבל במקום להקת ברייקדאנס – תהיה להקת ראפ. העלילה הפעם אמורה להיות קצת יותר מהודקת ומכוונת – לא רק להציג את הקשיים של חברי הלהקה, אלא ממש לדחוף את אחד החברים ללוות כסף מעבריינים, והסיבוכים המתלווים לכך. ולכל אלו אמור להתלוות גרוב סוחף, עניין רגשי בחיי הדמויות כשהן  הולכות להתמודד בתחרות, ורגישות של במאי שכבר הוכיח  פעם אחת שהוא יודע למצוא את הלב של האנשים שלכאורה הם קשוחים כלפי חוץ. פרויקט מסקרן.

בוקר טוב ילד – שרון בר-זיו

לפני כמה שנים הוקרן כאן סרט שנקרא "חדר 514". כמעט כולו התרחש, ובכן, בחדר 514. חדר חקירות. שרון בר-זיו יצר דרמה דחוסה, מעניינת, משוחקת נפלא ע"י אסיה נייפלד, שלמרות שאני הרגשתי שמדובר יותר בתרגיל קולנועי, ופחות בסרט של ממש, חשבתי גם שמדובר בתרגיל מבריק למדי. והנה שרון בר-זיו חוזר עם סרט נוסף. נדמה לי שזו תהיה גרסה דומה אבל גם שונה של "חדר 514". כי גם כאן, לפי הבנתי, יהיה מקום התרחשות כמעט בודד – חדר התאששות בבית חולים. חייל שוכב שם, פצוע מפעולה בעזה. הוא בתרדמת, ובני משפחתו סועדים אותו, מחכים ומתפללים להבראתו. גם חבריו ליחידה באים לבקר. ההורים נקשרים, מתקרבים יותר לבן דווקא כשהוא לא מגיב. גם כאן מתנהלת במקביל חקירה באשר לפרטי המקרה שהוביל לפציעה. ואז הוא מתחיל להתעורר…

הדרמה שהיתה ב"חדר 514" היתה אפקטיבית למדי, ולכאן גייס בר-זיו את קרן מור לתפקיד האמא (ואת עצמו לתפקיד האבא), ואת זיו ברקוביץ' ("ישמח חתני", "בורג") כדי לצלם. יכול להיות מעניין.

באב אל ג'הנום – יבגני רומן

לפני כמה שנים הגיע לכאן סרט מאוד סימפטי שנקרא "איגור ומסע העגורים". לאחר מכן יבגני רומן הביא סרט קאמרי הרבה יותר שנקרא "האיש שבקיר", סרט שאני אהבתי, והסתמך בעיקר על קונספט מרתק ועל עבודת משחק מצוינת של תמר אלקן. "האיש שבקיר" לא הופץ מסחרית, משום מה. ועכשיו מגיע רומן לסרטו השלישי.

היו כבר כמה נסיונות ליצור סרטי אימה בישראל, אבל גם אם הם היו לא רעים, הם לא הצליחו באמת לתפוס. ב"באב אל ג'הנום" עושה יבגני רומן נסיון נוסף. סיפור על שלושה חיילים הטועים בניווט ומגיעים אל מקום שהיה פעם כפר בדואי. ושם העניינים מתחילים לצאת משליטה. אולי מדובר בדרמה פוליטית המתחפשת לסרט אימה (זה יכול להיות מעניין)? או שמדובר בסתם סרט אימה שיהיה תלוי ביכולות של רומן לייצר מצבים מלחיצים (את היכולת הזו יש לו. הוא הוכיח את זה ב"האיש שבקיר"). דניאל גד ("מפריח היונים") בתפקיד הראשי, ורם שוויקי ("אבינו") צילם.

עד כאן 8 פרויקטים שהם בעיניי הכי מסקרנים בקולנוע הישראלי של שנת 2018. יש עוד לא מעט על האש , למשל: "הד". הסרט החדש של עמיקם קובנר. לא ממש אהבתי את סרטו הקודם, "עיר מקלט", אבל עלילת סרטו החדש, על גבר שחושד שאשתו בוגדת בו, ואז היא מתה בתאונה, ומה שנשאר לו לעשות הוא להמשיך ולחקור האם ועם מי בגדה, העלילה הזו נשמעת מעניינת. ויורם טולדנו בתפקיד הראשי הוא שחקן נהדר. ויש גם סרט חדש לינקול גולדווסר הותיק ("מתחת לאף"), דרמה עם דוב'לה גליקמן ונבו קמחי. ועם פרויקטים נוספים שאני לא יודע עליהם, אבל תמיד באים בהפתעה, למרות הרושם הראשוני שהיה לי, 2018 צפויה להיות שנה מאוד מעניינת בקולנוע הישראלי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s