המיילדת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sage Femme)

אשה מתעוררת בלילה. לא יכולה להירדם. היא שמה קצת מוסיקה, ונעה לצליליה השקטים עם כוס יין ביד. היא לא יודעת שיש גבר בבית, בן זוגה של בעלת הבית, עליו היא שמעה אבל מעולם לא פגשה. הוא מתעורר מקול המוסיקה ומסתכל עליה רוקדת בסלון. התגובה שלה: אה, שלום.

זה הסרט הזה, "המיילדת". יש בו איפוק וטעם טוב. אבל האיפוק הזה מתורגם לריסון כל כך אינהרנטי לבימוי ולדרך שבה הנראטיב נפרש בפנינו עד שהוא חונק כל רגש. כי התגובה המיידית של האשה בסצינה הזו היתה צריכה להיות בהלה. "מי אתה? מה אתה עושה פה?". זה מה היא היתה צריכה לומר. במקום זאת, הסרט הזה נוקט בגישה הלכאורה אנושית ושקטה, אבל הוא מאבד אותי בדרך, כי הוא גורם לי להרגיש שמערכות היחסים כאן מאולצות ומלאכותיות.

בימים אלו מוקרן בישראל הסרט "בשם ביתי", גם הוא דרמה צרפתית, וגם הוא נוקט באסטרטגיית בימוי מאופקת מאוד. איכשהו, אולי בגלל שהסיפור של "בשם ביתי" הוא כל כך מסמר שיער, הדרמה שם עובדת למרות, ואולי אפילו בחלקה בגלל, שיטת הבימוי הצנועה. "המיילדת" הוא סיפור אחר. מדובר כאן על להמשיך לקרוא