המיילדת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sage Femme)

אשה מתעוררת בלילה. לא יכולה להירדם. היא שמה קצת מוסיקה, ונעה לצליליה השקטים עם כוס יין ביד. היא לא יודעת שיש גבר בבית, בן זוגה של בעלת הבית, עליו היא שמעה אבל מעולם לא פגשה. הוא מתעורר מקול המוסיקה ומסתכל עליה רוקדת בסלון. התגובה שלה: אה, שלום.

זה הסרט הזה, "המיילדת". יש בו איפוק וטעם טוב. אבל האיפוק הזה מתורגם לריסון כל כך אינהרנטי לבימוי ולדרך שבה הנראטיב נפרש בפנינו עד שהוא חונק כל רגש. כי התגובה המיידית של האשה בסצינה הזו היתה צריכה להיות בהלה. "מי אתה? מה אתה עושה פה?". זה מה היא היתה צריכה לומר. במקום זאת, הסרט הזה נוקט בגישה הלכאורה אנושית ושקטה, אבל הוא מאבד אותי בדרך, כי הוא גורם לי להרגיש שמערכות היחסים כאן מאולצות ומלאכותיות.

בימים אלו מוקרן בישראל הסרט "בשם ביתי", גם הוא דרמה צרפתית, וגם הוא נוקט באסטרטגיית בימוי מאופקת מאוד. איכשהו, אולי בגלל שהסיפור של "בשם ביתי" הוא כל כך מסמר שיער, הדרמה שם עובדת למרות, ואולי אפילו בחלקה בגלל, שיטת הבימוי הצנועה. "המיילדת" הוא סיפור אחר. מדובר כאן על דרמה עדינה. מפגש בין שתי נשים שלא התראו למעלה מ-35 שנה. אין כאן משהו דרמטי גדול. והבימוי שנוקט בגישת האנדרסטייטמנט הקיצונית – הגישה הזאת הורגת את כל הסרט.

כי זה לא ממש נכון. יש כאן רגשות גועשים מתחת לפני השטח. הצעירה כועסת על המבוגרת יותר. מאוד כועסת. בגללה קרה משהו איום ונורא לאביה, פעם, מזמן. אבל האשה המבוגרת הזאת גם חולה, אז היא סועדת אותה. הופ, סלחה לה, עברה דף, ממשיכה.

ויש עניין עם זה שהאשה המבוגרת היא "פלפלית", אחת שטורפת את החיים, והצעירה יותר מאוד מכונסת בעצמה. מאוד. ניגוד מלאכותי מדי כדי להראות בהמשך הסרט את השפעתה של האחת על השניה.

ויש סיפור אהבה שמתפתח בין הצעירה יותר לבין השכן. הוא די נודניק, השכן הזה, אבל היא, איכשהו, מתאהבת בו. לא ברור, וקצת מאולץ.

ויש גם סיפור עם הבן של הצעירה יותר, שעומד בפני החלטות חשובות בחיים. יש קצת מהבן הזה בהתחלה, ואז הוא נעלם מהסיפור לזמן מסך רב מדי, ואז הוא חוזר, ללא אפקט דרמטי כלשהו.

ובנוסף לכל זה, הסרט גם מנסה לומר משהו על הקידמה שמחליפה בברוטליות את האנושיות בטיפול רפואי. האשה במרכז הסרט היא, כשם הסרט, מיילדת. אבל המקצוע הזה הוא הולך ונעלם. בית החולים שבו היא עובדת עומד להיסגר, ובבית החולים החדש יש מכשורים חדשניים, ומקצוע המיילדת עובר רוויזיה שמנתקת את המגע האנושי מהחולה. או משהו כזה. הנקודה הזו לא ממש מפותחת בסרט.

ר"ל: הסרט הזה תופס מרובה, ולא תופס. הוא נוגע בכמה וכמה נקודות, אבל חסר פיתוח וחשיבה לעומק בכולן. וכך הוא הופך למאולץ, מלאכותי, לא נוגע.

אבל יש לסרט הזה בכל זאת נקודות זכות. יש בו שתי שחקניות ראשיות נפלאות: קתרין פרו, בתפקיד הצעירה יותר, היא אולי אחת השחקניות הכי אנדר-רייטד בעולם. רק לפני כשנתיים ראינו אותה כאן כזמרת עם הקול הנורא ב"מרגריט", והיא היתה מצוינת שם. וגם כאן, פרו נפתחת לאט, בהדרגה, מתמסרת לחלוטין לחזון הצנוע של מרטין פרובוסט הבמאי, וגם רגעי השיא הרגשיים שלה מתפרצים בשקט. על קתרין דנב, האשה המבוגרת יותר, אין צורך להוסיף הרבה מילים. אולי הדיווה הגדולה האחרונה של הקולנוע העולמי, וגם כאן היא מצוינת, כמו תמיד. רגע גילוי אחד בחלק הראשון של הסרט מראה בעבודה מינימליסטית עד כמה מצוינת היא. את אוליביה גורמה בתפקיד השכן-האהבה החדשה, אותו תמיד נעים לראות. ולמרטין פרובוסט הבמאי בכל זאת יש כמה רעיונות יפים, בעיקר הרגע שבו אנחנו רואים עד כמה הבן והאבא דומים.

אז כל הכשרון הזה, שגם כאן בא לידי ביטוי, מתבזבז על סרט שהוא אולי יפה, אבל כל כך מינורי עד שהוא לא נוגע, ועל תסריט מפוזר שלא מצליח באמת לפתח מערכות יחסים בצורה הגיונית שתתפוס לי את הלב. סרט לא רע, אבל בעיקר מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “המיילדת: הביקורת

  1. הי איתן. שמי אורית שרף מדוברות תאגיד השידור הישראלי
    אשמח אם תכתוב לי מה המייל שלך לצורך שליחת תכנים רלוונטיים המתפרסמים אצלנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s