האופה מברלין: הביקורת

…אז אתה לבד..

…לא, אני לא לבד. יש לי את העבודה שלי, את האהבה שלי לאפיה ולעוגות, ויש לי אותך. פעם בחודש, בערך…

"האופה מברלין" הוא מסוג הסרטים שאחרי צפייה בהם נאנחים, ואומרים משהו כמו: אח, כבר לא עושים סרטים כאלו יותר…

וזה בגלל שהעולם שבו אנחנו חיים היום הוא ברובו גס רוח, קולני, המוני, בוטה. כל מה ש"האופה מברלין" לא.

"האופה מברלין" יודע לספר על תשוקות עמוקות, רגשות סוערים, אהבות גדולות, עצב אינסופי על מות אהוב – אבל הכל באיפוק, בטעם, בנימוס. ואיכשהו, אופיר ראול גרייזר הבמאי יודע להעביר לי את הרגשות האלו מבלי לצעוק ומבלי להשתולל. אני לגמרי מרגיש את האהבה של בני הזוג האלו, למרות שהרומן הזה מתפתח די מהר. אני לגמרי מרגיש את האבל הזה, הרגשת סוף העולם הזו, אבל ללא צרחות. הכל בבימוי, בעבודה הכל כך מדויקת עם עיצוב פס-קול, בצילום החם והאוהב של שתי ערים (ירושלים וברלין), ערים שעוטפות אותך, אבל גם עוזבות אותך להתבודד בתוך העצב הפרטי, הכל בעבודה הצנועה אבל המאוד אפקטיבית עם מוסיקה, ובמיוחד – הכל במשחק.

בתפקיד הראשי משחק בחור גרמני אלמוני בשם טים קלקהוף. מסתבר שיש לו מעט מאוד קרדיטים בעבר, ולמעשה "האופה מברלין" הוא הסרט הראשון שלו (הוא עשה כמה סדרות וסרטי טלוויזיה, אבל לא קולנוע). קלקהוף, מסתבר, אמנם לא אופה מלידה, אבל אבא שלו כן, וכהכנה לתפקיד הוא חזר לעסק המשפחתי של ההורים, ולמד לאפות ולהכין עוגות ועוגיות. בעבודה של קלקהוף בסרט ניכר שהוא יודע מה הוא עושה, ובעיקר ניכר שהוא מפנים הכל, יודע להחצין רגשות מבלי להחצין אותם, כלומר, הוא יודע לגרום לי להבין איך הוא מרגיש, לקחת אותי למסע רגשי ביחד איתו, אבל מבלי לבכות בכוח, או לצעוק, או להשתולל.

גם שרה אדלר, אותה אנחנו כבר מכירים ואוהבים, גם היא מצוינת פה. היא אשה מתאבלת, אבל גם כזאת שצריכה לחזור לעניינים היומיומיים. היא מחזיקה את משקל העולם על כתפיה, ובאותה נשימה היא מדברת ומתנהלת בטבעיות בבית הקפה שלה בירושלים. היא אשה רגילה במצב לא רגיל, והיא נטורליסטית לגמרי, וגם היא יודע לגרום לי להרגיש את מה שהדמות שלה מרגישה מבלי לצרוח את זה.

והסרט הזה, ברובו, הוא סרט אינטלנגטי (רק עלילת המשנה של הכשרות שטחית מדי ולא מפותחת מספיק, וכתוצאה מכך זוהר שטראוס המוכשר מתבזבז כאן), רגיש, מבוים בטעם, ומאוד מרשים, מסע רגשי עמוק לתוך הנשמה, לתשוקה הפרטית שלנו, שמתגלה במעשים, ופחות בדיבורים. אופיר ראול גרייזר יודע לקחת אותי ביד ולבנות קצב מדוד, אנושי, שכמעט ואינו נפרם (למשל, בסרט אין כמעט פלאשבקים. למעשה, הרגע שבו כן מופיע פלאשבק, לקראת הסוף, הוא גם הרגע שבו הסרט מתחיל קצת להתפרק), לתת לי להרגיש את התשוקה האנושית הכל כך עמוקה מבלי לצעוק. סרט יפהפה ומרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “האופה מברלין: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s